פרק 6: לשמוע את כל הקולות | שושי פרץ

[00:00:05] Speaker A: מה זה הפדגוגיה של זהויות? ואיך היא משנה את הדרך שבה אנחנו מלמדים ולומדים? [00:00:09] Speaker B: מה זה אייג'נסי? [00:00:10] Speaker A: ואיך תלמיד יכול גם לבחור, לפעול ולהשפיע? מה זה הון תרבותי? ואיך הוא משפיע על קידום אוגנות בחינוך? [00:00:17] Speaker B: איך שומעים את הקול הפנימי של התלמיד ונותנים לו מקום? מה זה אומר לפעול מתוך אוגנות? [00:00:23] Speaker A: כמנהלת? [00:00:23] Speaker B: כמורה? כאדם? שלום, ברוכות וברוכים הבאים לעסקת החלה למעשה. שמי מוריאת אלמור, אני מנהלת את היחידה לטיפול בפרט באגף חינוך יסודי במשרד החינוך ומובילה גם את תחום ההוגנות בחינוך. לאחר 30 פרקים שהתמקדו בהחלה ובמתן מענה לפרט בכיתה ההטרוגנית, אנחנו במעדורה מיוחדת המתרכזת בהיבטים הקשורים להוגנות בחינוך בעולם משתנה. בכל פרק נצלול יחד עם מומחים ומומחיות מהתחום, ונבין מה זה אומר חינוך הוגן, ואיך המושגים agency וco-agency קשורים לכך. והפעם נעסוק בתחום החשוב והמשמעותי, ההנחכת כולו הפנימי של התלמיד, כחלק מפדגוגיה מבוססת זהות. מתחילים. [00:01:10] Speaker C: היום ישבתי בשיעור והתעסקתי בעניינים שלי. כאילו הקשבתי למורה, אבל הראש שלי היה במקום אחר. [00:01:18] Speaker B: זהו נתן, תלמיד כתביו. [00:01:21] Speaker C: המורה דיברה על טקסט שקראנו, על חלוצים שעלו לארץ. היא שאלה שאלות וחמשת התלמידים הגבוהים ענו. לא אני. אם שאלתם, אני אף פעם לא מצביעה. אני לא מרגיש שיש לי מה לתרום. ואז המורה ביקשה שנתחלק לקבוצות של ארבע. כל זוג שיושב בשולחן הסתובב לזוג שמאחוריו. חואו חצי דקה ותחשבו איך באה לידי ביטול הציונות אצלכם בבית. או שתחשבו על דמות מהמשפחה שלכם שהיא מאוד ציונית באמירות או במעשים שלה. חשבתי על כל כך הרבה דוגמאות שיש לי בבית שמתחברות לציונות. הרי ההורים שלי ממש ממש ציונים. אבל הסיפור שהכי הדליק אותי זה הסיפור שהרצת לנו משפחה על סבתא רבתא שלי, שלא זכיתי להכיר. היא קיבלה משלוח של מצות מישראל לאתיופיה. אמרה לילדים ולנכדים שאף אחד לא נוגע בזה כי זה ממש קדוש. זה מארץ ישראל ורק אחרי שנעלה לארץ נוכל לאכול את זה בארץ הקודש. אימא שלי סיפרה לי כמה היא אהבה וחלמה על ישראל. מזל שאני צריך לספר את זה רק לקבוצה שלי. אין סיכוי שהייתי מצליח לספר את זה מול כל הכיתה. אני אף פעם לא מדבר מול כולם. [00:02:30] Speaker B: שושי, מה עולה בך כשאת שומעת את הסיפור של נתן? [00:02:34] Speaker A: אני מרגישה שיש פה חוויה שהרבה תלמידים חווים אותה, אני מרגישה שיש המון תלמידים, מרגישה ורואה מההסתובבות שלי בבתי ספר, שיש המון תלמידים שבאמת חיים בחוויה של שקופים בכיתה, יכולים לעבור הרבה מאוד שנים, והם לא ידברו במהלך השיעור, הם לא מרגישים שיש להם מה לתת לכיתה. והמעבר הזה באמת לשיח בקבוצה קטנה, במיוחד כשהמורה ממש מכוונה את השאלה ואומרת, בואו תספרו אתם על החוויה שלכם מהבית, זה מעבר מאוד נכון שמאפשר לו להביט עצמו. ואני פוגשת את זה הרבה מאוד פעמים, שבאמת תלמידים מסוגלים להביט עצמם ברגע שהמורה מגלה סקרנות ובאמת נותנת להם את המקום, בואו תספרו לנו מה יש לכם בבית. אפילו ברמה האישית, אני מתחברת לאותו נתן, שהרגשתי הרבה פעמים בכיתה שאין לי כל כך מה להביא ומה לתרום לשיעור. אז מאוד מתחברת. [00:03:36] Speaker B: הרגשת שקופה? [00:03:37] Speaker A: הרגשתי שקופה, הרגשתי שאני לא באמת יכולה לדבר מול כולם, והרבה פעמים ניסיתי לפצות את זה בלפטפט עם חברה שיושבת לידי, או סתם להשתבלל בתוך עצמי, אבל לא ממש להיות בתוך השיעור, כי מה כבר יש לי לתרום? [00:03:53] Speaker B: אז זו ההזדמנות להציג את שושי פרץ. שושי בנהלת תוכנית מורשה באליאנס, כל ישראל חברים, ועוסקת כבר 30 שנה בחינוך בלתי פורמלי בעמותות שונות. שלום שושי. [00:04:03] Speaker A: שלום וברכה. [00:04:05] Speaker B: אני רוצה שנתחיל רגע מהבעיה שהזכרת. אנחנו יודעים שיש תלמידים שמסיימים את שנות הלימודים מבלי שישמיעו באמת את הקול שלהם בשיעור, בכיתה. [00:04:15] Speaker A: כן, בעיה מאוד מאוד נפוצה שחווים אותה הרבה תלמידים, ושבאמת נובעת מהמון סיבות. אני מרגישה שקודם כל תלמיד מרגיש שאין לו מה לתרום כל כך בשיעור, ובגלל זה הוא לא תורח להביא את עצמו. יכול להיות שאי פעם הוא אמר משהו והשתיקו אותו, הרגיש שמה שהוא אומר לא נכון, היו שיפוטים כלפי הדעות שלו, אז לכן הוא ככה החליט לא להביא את עצמו יותר. או שהוא לא כל כך חזק לימודית, ואז הוא מרגיש שאין לו הרבה מה לתרום. כל הדברים האלה ביחד גורמים הרבה פעמים לתלמידים לא להנחייך את עצמם ולא לדבר ממש במהלך השיעור. [00:04:59] Speaker B: ילד מטבעו רוצה להנחיח את עצמו, רוצה להשמיע את קולו, רוצה להיות פעיל ומעורב בתוך השיעור, אבל יש חסמים שמונים ממנו, והחסמים האלה בהרבה מאוד מקרים הם חסמים סביבתיים. כלומר, הסיבה שהילדים לא משמיעים את הקול שלהם זה בגלל המרחב הסביבתי. התגובה של הסביבה או התכנים שהסביבה מספקת. [00:05:20] Speaker A: אני מאמינה שבמקור הוא יודע שיש לו מה להביא, אבל משהו במרוצת השנים גרם לו קצת לעצור את זה, קצת לסגת מזה. לפעמים תוכנית הלימודים לא ממש תואמת את העולם שלו. ולפעמים פשוט הוא לא הרגיש שמישהו סקרן או מישהו נותן לו את המרחב, ואתה יודעת, זה משפיע על הביטחון העצמי שלך, על איך אתה מעריך את עצמך, איך אתה תופס את התרבות שלך מבית. כל הדברים האלה, ברגע שלא באמת נותנים לך מקום, ולהפך, התכנים לפעמים לא פוגשים את העולם שלך, אז עם הזמן אתה הולך ובעצם מפתח לעצמך מין חשיבה כזאת של מה כבר יש לי להגיד, מה יש לי לתרום. יש פה ארבעה, חמישה תלמידים מאוד מאוד חכמים, מאוד אינטליגנטים. המורה מנהלת איתם את הדו-שיח, הם יודעים גם להגיד מה שהמורה רוצה. הרבה פעמים לצערי זה נראה שהמורה מכוונת נורא למקום מסוים, והתלמידים האלה יודעים להביא את המקום הזה, ולי אין מה לתרום בתוך הדבר הזה. אז כל המכלול הסיבות האלה גורם לתלמיד, עם הזמן, לחשוב שבאמת אין לו כל כך מה לתרום בשיעור, ולכן אין סיבה שהוא ידבר. [00:06:37] Speaker B: אני עבדתי הרבה שנים כמורה במכללה, ואני זוכרת את אותם סטודנטים שתמיד פעילים, גם אני כמרצה, מורת מורים, הייתי עסוקה כל מין לבדוק שאני לא פונה לאותם חמישה אנשים, חמישה תלמידים בתוך השיעור שלי באופן קבוע, אבל תמיד הייתי מגלה בסוף הסמסטר, כשעשיתי בחינה או כשהם היו צריכים להגיש עבודה, שהפסדתי, פספסתי חלק מהלומדים מכיוון שהיה להם הרבה מה להגיד בתוך הבחינה. או בעבודה שמגישו. והם לא עשו את זה לאורך הסמסטר כולו. אבל זה מלא איזושהי שאלת תם. יש אנשים שאולי לא רוצים להשמיע את כולם כי זה לא מתאים להם. לא כי אין להם מה להגיד, הוא כי הם מרגישים שמשתיקים אותם במובן כזה או אחר. אני אוכל לחשוב על חברים שלי בסביבה הקרובה, שכשאנחנו מנהלים שיח ויושבים בחברות שלנו כקבוצה, יש את השניים, שלושה, שתמיד ידברו, יש את אלה שידברו קצת, ויש כאלה שכמעט ולא פותחים את הפה, לא מדברים. וזה לא נובע מהעובדה שהסביבה לא מאפשרת, אלא הם לא רוצים. אז האם חשוב שכולם ידברו, או חשוב שכל מי שרוצה לדבר שזה יתאפשר לו? [00:07:45] Speaker A: קודם כול, אני מאוד מסכימה איתך. יש מאפייני אישיות, יש אנשים שמדברים יותר ואנשים שמדברים פחות. מה שמטריד אותי מאוד זה, קודם כול, האם תלמיד מרגיש, שיש לו מה לתת, כי אם הרבה פעמים לא אפשרו לו ולא נתנו לו את המרחב הזה, עלול להיווצר מצב שהוא ירגיש באמת בתוכו שאין לו הרבה מה לתרום ואין לו הרבה מה להביא. [00:08:12] Speaker B: וזאת הפגיעה משמעותית באוגנות למעשה. [00:08:14] Speaker A: לגמרי, לגמרי. אני חושבת שאם הזמן מתפתחת מין תופעה כזאת, שזה לא רק שאני לא מדבר כי אני באישן, אני לא מדבר כי אין לי כל כך מה לתרום. וזה החשש. כי ברגע שאנחנו עושים חברותא או ברגע כמו המורה המקסימה הזאת שבעצם אמרה להם, לכל אחד יש סיפור. היא יוצאת מתוך נגודת הנחה ברגע שהיא אומרת עכשיו בסבב, ברביעיות, כל אחד יספר על דמות ציונית או מקרה ציוני שמתחבר לכם מהמשפחה, מה היא בעצם אומרת לתלמידים, היא אומרת לכל אחד ואחת מכם, גם אם יש פה 37 תלמידים בכיתה, גם אם... הכיתה יותר קטנה, יותר גדולה, זה לא משנה. אני מניחה פה שלכל אחד ואחת מכם יש מה לספר לנו. ואני סקרנית, אני רוצה לשמוע את הסיפורים האלה שלכם. אנחנו נעשה את זה קודם כל בקבוצות קטנות, כי קשה לשמוע את כולם, אבל יש לכם סיפור. ברגע שאומרים לילד, יש לך סיפור, אני סקרנית, אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך, משהו משתנה אצלו, ואז הוא פותח את הפה. עכשיו, למה באמת כל כך חשוב שהוא יפתח את הפה? כאילו, את אומרת, יש אנשים באישנים. ברגע שתלמיד רגיל יותר לדבר, הוא מפתח את היכולות שלו, את ההמשגה שלו, את הבאה, הבאה בעל פה שלו, הוא שומע את עצמו מדבר, ואז הוא גם באמת בונה, את הדעה, את המחשבה, את כל העולם הפנימי שלו, הוא בעצם נותן לזה ביטוי החוצה. אם הוא לא מדבר, אם הוא כל הזמן שותק, והיום גם עם המסכים בכלל, התלמידים מאוד מאוד פסיביים, כי הם בוהים במסך, הוא בעצם לא בונה עולם פנימי, שמאוד מאוד חשוב שהוא יבנה, זה חלק מהזהות שלו, שהוא יבנה את כל האמירות שלו, את כל המחשבות שלו, את הדעות שלו, יוציא אותם מחוצה וישמע את עצמו מדבר. מאוד חשוב בהתפתחות שלו. [00:10:09] Speaker B: את אומרת כאן דבר מדהים. את אומרת שאם המחשבה היא שהדיבור חשוב רק בשביל להרגיש שהילד פעיל, או כדי שנוכל למשב אותו, יש כאן משהו מאוד משמעותי בפיתוח הקול הפנימי, לא רק הקול החיצוני. אלא הצורך הזה, תדבר, כי אם אתה תצטרך להוציא את המילים, להגות אותם, תצטרך לחשוב עליהם בצורה יותר מסודרת, להמשיג את זה ולבנות איזשהו מערכת שיח עמוק, ברור יותר, וזה מפתח אותך, בין אם שמו אותך, שני אנשים, לבין אם שמע אותך אדם אחד לבין אם שמע אותך כיתה שלמה, אבל הדיבור הזה יש ערך כדיבור. [00:10:45] Speaker A: לגמרי, לגמרי. זאת אומרת, אנחנו נתקלים היום בהרבה דיונים שהם לא באמת דיונים. אנשים חותכים, אנשים אומרים אמירה מאוד קיצונית, ובזה הם סוגרים את הדיון. לא באמת מסוגלים להיות בתוך שיח מורכב. ואנחנו רוצים לפתח באמת אזרחים פעילים שיודעים לחשוב, לנמק את הדעה שלהם. אם אנחנו לא נאפשר להם בזמן השיעור, יש לנו המון המון זמן לקיים את ה... שהתורה לא תהיה כתובה. הרבה פעמים אנחנו נורא דורשים מהתלמידים לנמק את התשובה במבחן. אבל הם כותבים את זה, הם לא שומעים את עצמם מדברים. ברגע שהם ישמעו את עצמם מדברים, אני מרגישה שגם הדיבור שלהם יהיה יותר מכבד, יותר מלא, יותר מנומק, ושוב, הם התחברו לכל העולם התרבותי, הערכי, המשמעותי, עם כל התובנות שהם אספו במרוצת החיים, והבנו לעצמם זהות. זה משהו שמתפתח. אז בהתחלה הילד יגיד מילה, אחר כך שתי מילים. לאט לאט הוא מצליח לבסס את עצמו, מצליח לבנות לעצמו עולם שלם, שהוא עולם שבעל פה, שלא יכול להיות רק עולם שבכתב, הרבה פעמים גם בכתב, אנחנו משננים דברים שלמדנו, אנחנו כאילו שמענו אותם מהמורה, ואז אנחנו מקיים אותם במבחן. אני רוצה שהוא, מתוך העולם שלו, מתוך המחשבות שלו, מתוך דברים שהוא שומע בבית, מתוך התרבות שלו שהיא מעניינת אותי, אני רוצה שאת זה הוא יאמר בעל פה, ואת זה הוא יבסס. [00:12:19] Speaker B: זה מעניין, אני חושבת על עצמי, לי הרבה יותר קל להביע דברים בכתיבה, אז יכול להיות שגם זה ערוץ מתאים. אני גם חשבתי על כך שאתמול דיברתי בפני קהל. קהל משפחתי, אירוע משפחתי שקורה אחת לשנה. כל היום ניהלתי דיאלוג עם עצמי לקראת הכתיבה. את הכתיבה עשיתי ב-20 דקות, אבל יום שלם בניתי את הכתיבה הזאת. הקול שלי הפך להיות... אחר כך גם הקראתי, אז גם שמעו את הקול החיצוני, אבל הקול היה קודם כול פנימי, אז אני לגמרי מסתעה ומבינה עם מה שאת אומרת כאן לגבי החשיבות הזאת של ה... בסוף לדבר. כי אם אף אחד לא היה שומע אותי, לא הייתי עושה כנראה את כל הדיאלוג בצורה כל כך מבוססת. אז הבנו שדיבור הוא דבר חשוב, הבנו שדיבור בקול הוא דבר חשוב, והבנו גם שצריך לייצר מרחב שמתאים לדבר, כי אם אנחנו לא מייצרים את המרחב הנכון, לא רק כשהילדים לא ידברו, אולי אנחנו גם מייצרים אצלם איזושהי אילמות מסוימת במובן הזה, לא רק לשנות בית הספר שלהם, אולי גם לשנים הבאות. אז איך אנחנו יוצרים מרחב שכזה? מה השיח הנכון בין מורה לבין תלמידים שיכול לייצר את אותו שיח ואותו דיבור קולי, פנימי ואחר כך חיצוני של התלמיד? [00:13:29] Speaker A: אז קודם כול, כמו שאמרתי מקודם, אני חושבת שמורה שהיא נכנסת לכיתה, היא צריכה להיות בסקרנות מאוד מאוד גדולה, בקשב מאוד מאוד גדול, ממש הקשבה פעילה. מתוך תפיסה יש להיזל דשיר, שככה קופץ לי עכשיו, נקרא לחן משפחתי, מתוך תפיסה שכל תלמיד הוא ממש אוצר. יש מאחוריו עולם שלם של ערכים, מנהגים, מסורות, תמות, תפיסות, ואני עכשיו רואה את התלמיד, אבל בעצם יש סביבו הילה שלמה של משפחה, של זהות. וברגע שאני כמורה נכנסת לכיתה ככה, זה מאוד לא פשוט, כי יש לי הרבה תלמידים, אבל קודם כל המיינד שלי אומר, מה שאני רואה פה בכיתה, לא תמיד משקף את כל העולם הזה. ואני, התפקיד שלי, שזה תפקיד מאוד מאוד קשה, ועוד מעט נחשוב על כל מיני פרקטיקות, איך אני עושה את זה, אבל התפקיד שלי זה באמת לחשוף את העולם הזה. זה להביא אותו כאן, לכיתה, שכולם ישמעו, שיראו את המגוון. אתה יודעת, גם יש לנו הזדמנות פה בחברה הישראלית, מגוון תרבותי מאוד מאוד גדול, שחשוב גם לתת לו מקום. ושתלמיד שומע כל מיני מנהגים, ערכים, שקיימים במשפחה אחרת, אז גם זה נותן איזשהו הון תרבותי ונותן מקום לכל תלמיד. וגם זה מלמד את אותו תלמיד שמקשיב לתפוס מורכבות, לתפוס מגוון, לתפוס שהדברים הם לא שחור ולבן, הדברים הם הרבה יותר פתוחים מזה. אז יש פה המון יתרונות שאנחנו מגלים, אבל קודם כול, המורה נכנסת עם סקרנות לכיתה. זה הבסיס ללמידה הזאת. [00:15:12] Speaker B: סקרנות להכיר את הילד או התלמיד השלם? כי הרבה פעמים כשאנחנו מדברים במשרד החינוך על הילד השלם, אנחנו מדברים על ההיבטים הרגשיים, החברתיים, ההתנהגותיים, הלימודיים שלו כמובן. ומה שאת מוסיפה כאן, יכול להיות שזה יכול להיכנס להיבטים רגשיים, אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה, אבל הסקרנות להכיר את הילד השלם זה לא רק להכיר אותו, אלא להכיר גם את כל הטיק שהוא מביא איתו לכיתה. את כל אותו עון תרבותי, עון סימבולי, כפי שאנחנו משתמשים במונח, שאיתו הוא מגיע. זאת אומרת, זה לא רק הילד, זה המשפחה, זה הקהילה, זה התרב לגמרי, ושאני [00:15:47] Speaker A: מביאה טקסט לכיתה, אז הרבה פעמים אני מכינה שיעור, ואז אני נורא סגורה עם הטקסט. אני יודעת לאן הטקסט מוביל, ואני רוצה להוליך את התלמידים לשם. אז אנחנו הרבה פעמים אומרים לא. הטקסט הוא סוג של בסיס לשמוע לאן התלמידים לוקחים אותו. זאת הסקרנות. הסקרנות היא לא רק, כמובן שאנחנו עושים גם חיבור לזהות, למשפחה, אם יש איזה דמות בטקסט, היא עוסקת בנתינה, אז איך נותנים אצלך בבית? שוב, אני מניחה שנותנים אצלך בבית, אני רוצה לשמוע את זה, אני רוצה לשמוע על דמות שהיא משקפת בשבילך, או היא דוגמה ומופת לנתינה, אימא שהוא עוסק בנתינה. וכולי וכולי. אז כמובן יש את העולם התרבותי העוטף את התלמיד, אבל גם יש את התלמיד עצמו, עם הדעות שלו, איך הוא תופס, שהוא מסתכל על הסיפור, מה הוא רואה בסיפור. אני צריכה לבוא מספיק סקרנית, יכול להיות שהוא ייקח את הסיפור למקומות שונים מאוד ממה שאני לקחתי, אבל זה היופי. סך הכל, כל התרבות שלנו מלאה בפרשנויות. אם תסתכלי על לימוד התורה, כל מילה בתורה לוקחת פרשנים למקום אחר, הם שאלו שאלות על המילים, הם שאלו שאלות על מה שהם רואים, והיה להם מרחב מספיק בטוח להביא את התפיסות שלהם. הם מביאים את התפיסות שלהם לתוך הפרשנות. אני רוצה שגם לתלמידים יהיה מרחב בטוח כזה, שהם מסתכלים על משפט והם שואלים עליו שאלה, הם מנסים לפרש אותו, וככה הם מביאים גם את עצמם, את העולם שלהם, ושוב, אני חוזרת להתחלה, הם שומעים את עצמם מדברים. שזה מאוד מאוד חשוב, נותן להם המון ביטחון והמון הערכה עצמית ליכולות שלהם, למסוגלות שלהם. [00:17:29] Speaker B: זאת אומרת שמעבר לסט השאלות, די רגיל שמורה יודעת לשאול על טקסט, היא צריכה להרחיב את מעגל השאלות שלה, ולשאול שאלות שקשורות לחיבור בין הטקסט לילד. איזה שאלות למשל? [00:17:44] Speaker A: אז באמת, כמו שאמרת, מאוד חשוב הרלוונטיות של הטקסט לעולם של הילדים. אנחנו נבחר בטקסט שהם פוגשים ביום יום, מקרים שהם פוגשים ביום יום, ומאוד מאוד רלוונטי אליהם. אבל אני רוצה לשמוע מהילדים על מה אתם חושבים על הדמויות, מה אתם חושבים על מה שהדמות עשתה. פחות שאלות, כמו שאת אומרת, של הבנת הנקרא, אלא יותר, מעבר שאלות חשיבה, שאלות שמעוררות שיח, שאלות שמאפשרות לי לפתוח את הטקסט הזה לדיון. האם הייתם נוהגים כך? האם הייתם נוהגים אחרת? איזה דמות במשפחה שלכם אתם יכולים להפגיש עם הדמות הזאת מהטקסט? הטקסט מאפשר לנו באמת מרחב מאוד מאוד גדול של הזדהות, ואני רוצה שהילד ממש ייכנס פנימה וישפיע. האם גם אתה היית נוהג ככה? זאת אומרת, האם היית הופך את הסיפור? היית עושה אותו אחרת? וכולי וכולי, ממש יביא את העולם שלו לתוך הטקסט. [00:18:42] Speaker B: בואי נשמע עוד קול מהשטח. הקול היה מאוד מפתיע. זאת נעמה, ומחנך את כתביו. יצאנו לטיול שנתי. לקראת אחר הצהריים, התלמידים התחילו לאבד צבלנות. המדריך לא היה להם מספיק מעניין, הנופים לא הלהיבו אותם, והם התלוננו על המסלול. בשלב מסוים הם התחילו לשאול כל הזמן, מתי מגיעים כבר לאכסניה? כשהודעתי שאנחנו עוצרים בקבר רחל, הייתה התלהבות. אפילו שני תלמידים שמו כיפה. כשהגענו הם אמרו לי, אבל המורה, זו לא רחל עמנו. רחל עמנו? שאלתי בהפתעה. זו רחל המשוררת. הם היו כל כך מאוכזבים. שושי סיפור אמיתי. [00:19:27] Speaker A: לגמרי, סיפור שאני פגשתי מביקור שלי בבית ספר. אני חייבת להודות שבהתחלה מאוד הופתעתי, כאילו, ואולי אפילו קצת צחקתי, המפגש, האי-הבנה הזאתי, את יודעת, מקרים של אי-הבנה, בין רחל המשוררת לרחל עמנו, ואולי אפילו בהתחלה, קצת כאילו חשבתי לעצמי, מה, אתם כל כך מעריצים את רחל עמנו, אתם לא יודעים איפה היא קבורה, אתם נמצאים עכשיו בצפון. הרבה פעמים יש לנו כזה ביקורת על הבורות לפעמים של התלמידים. אבל אחרי שהעמקתי טיפה, פתאום אמרתי, וואו, איזה מדהים, איזה מדהים שלתלמידים, יש חיבור כל כך גדול למסורת, מהבית, הם לא קיבלו אותה בבית ספר, והוא כל כך משמעותי, החיבור הזה, שמילת קוד, רחל, אנחנו קופצים עכשיו לרחל, ישר מכניסה אותם למין מוד של כבוד, סקרנות, וואו, אנחנו הולכים לפגוש עכשיו את קבר רחל עמנו, ואין לי ספק שזה משהו שיכול מאוד להתפספס מבית ספר. זאת אומרת, גם פה, במקרה הספציפי הזה, זה משהו שהבית ספר פספס. ערך מאוד מאוד מאוד גדול מהבית, שגורם לתלמידים מאוד להתחבר, בקלות אנחנו יכולים לפספס אותו. כי אנחנו הולכים על מה שאנחנו מכירים, ומאוד מאוד חשוב לנו להראות להם את רחל המשוררת, שהיא באמת דמות מאוד מאוד [00:20:56] Speaker B: חשובה, אז מה הפספוס כאן? כי למעשה רחל המשוררת גבורה במושב הכנרת. הם נמצאים בצפון. הפספוס זה לא שהם הגיעו לקבר רחל המשוררת ולא לקבר רחל עמנו. אני מניחה שהן מתכוונת לפספוס אחר. [00:21:10] Speaker A: לגמרי, גם אי אפשר לצערי להגיע לקבר רחל עמנו, זה לא מבחינה ביטחונית, זה אסור. אבל תחשבי סיטואציה שהמורה המחנכת שלהם, שהיא נורא קרובה אליהם, הייתה יודעת את הפריט הקטן הזה, שרחל עמנו זה קוד שמקפיץ את התלמידים, שמחבר את התלמידים. איזו עוצמה, אנחנו הרבה פעמים רוצים לחבר את התלמידים, אנחנו הרבה פעמים מנסים לחשוב מה מלהיב אותם. אז זה מפתיע, אבל רחל עמנו מלהיבה אותם. אם רק המחנכת הייתה יודעת את הפרט הזה, הייתה יכולה, את יודעת, יש, לא יודעת אם את יודעת, יש שירים שרחל המשוררת כתבה על רחל עמנו. סך הכול מבחינת ביוגרפיה, תחשבי כמה הן דומות. הייתה יכולה לעשות שיעור מקדים, הייתה יכולה להגיד להם, אנחנו, נבקרת רחל המשוררת, בואו תכירו את הסיפור שלה, בואו תכירו את הסיפור של רחל עמנו. יכול להיות שהם לא יודעים עד הסוף את הסיפור של רחל עמנו, זה אמנם קוד תרבותי מאוד מאוד חזק אצלהם בבית, אבל עובדה, הם גם לא ידעו בדי אז אם רק המחנכת הייתה מנצלת את הפריט הקטן הזה, שהוא מאוד משמעותי עבורם, באמת לחבר אותם לרחל המשוררת, כפר הטיול היה נראה אחרת. תחשבי, כל הזמן, אם היינו מצליחים בחינוך, לקחת את הדברים הקטנים האלה שהם מאוד מדברים על התלמידים, והם משמעותיים, אני לא אומרת עכשיו בהכרח להפוך את כל ההוראה לטיק טוק, לא, אבל כן לקחת את הדברים שהם מקבלים מבית, שהם ערכים מאוד מאוד משמעותיים עבורם, אני גיליתי למשל שכיבוד הורים זה נושא מרתק שהתלמידים אוהבים לדון בו, זה משהו שמתחבר אליהם מהבית. לקחת את האייקונים האלה וסביבם לעשות שיח. אבל בשביל זה אני צריכה להכיר את התלמידים, אני צריכה להכיר את העולם שלהם. [00:22:56] Speaker B: וטעון התרבותי שלהם. [00:22:58] Speaker A: וטעון התרבותי שלהם לגמרי. [00:23:01] Speaker B: הדוגמא שנתנו במקרה הזה זה חיבור למסורת בהקשר של רחלי בינו, אבל אני מניחה שיש דוגמאות נוספות ורבות מתרבויות שונות. [00:23:11] Speaker A: לגמרי, אנחנו פוגשים הון תרבותי בכל תרבות, בכל ילד שיש מאחוריו, וברגע שאנחנו באים סקרנים, אנחנו פוגשים. היה לנו בית ספר בחיפה, שתכננו לעשות מעגלי שיח להורים ולתלמידים, ופתאום קלטנו שיש תלמידים שעלו מאוקראינה לפני כמה חודשים, הם לא מצליחים באמת לנהל שיח בשפה, וגם בטח לא ההורים שלהם, והחלטנו לעשות מעגלים בשפה שלהם. וזה פתח מרחב ענק של שיח כל כך מקרב בין ההורים לתלמידים. פשוט פעולה פשוטה, פשוט תרגמנו את דף המקורות לשפה שלהם, ניהלנו את השיח בשפה שלהם, נתנו לתלמידים שמנחים גם ככה את השיח, אצלנו התלמידים מנחים את החברותות, לעשות את זה בשפתם, וישר נפתח שם האוצר שלהם, המון סיפורים, אחת האמהות סיפרה שהם חגגו פורים במרטף, הילד שלה לא הכיר את הסיפור הזה. תחשבי, כמו... נכסים כאלה שנמצאים סגורים בתוך טבע, ועל ידי כל מיני פעולות פשוטות, רק אם אני באה עם סקרנות, אני פותח את הטבע ואני מאפשר לכל הנכסים האלה לצאת החוצה, כי אני יוצא מתוך נקודת הנחש שיש נכסים. זה שוב חוזר למה שאמרנו בהתחלה, המורה שיצאה מתוך נקודת הנחש שיש דמויות ציוניות במשפחה. היא קבעה את זה כאקסיומה, אז אם אני הולכת עם האקסיומה הזאת, אני פשוט צריך לטור ולחפש אחר הנכסים האלה. [00:24:47] Speaker B: מדהים. אני מנסה לחשוב מה קורה אם לא היו ילדים שיש להם היסטוריה של ציונות במשפחה, או שהם לא ידעו להבין שזה מבטא את ההיסטוריה הציונית הזאת. זאת שאלה אחרת. אני גם אגיד שהתחברתי באופן אישי לדוגמה של רחל המשוררת ורחל עמנו. אבי, זכרונו לברכה, אליעזר, גדל בטבריה. מבחינתנו, רחל המשוררת היא דמות תרבותית שנבטא אותנו כל חיינו. לא היה פעם אחת שהגענו לטבריה ולא עצרנו בתלמיד של המושב הקנרת ולא הוצאנו מהכופסה את הספר של שירים ולא ישבנו על השפת הקנרת ושרנו את שם הרי גולן, ואבא שלי היה מראה לנו איפה הדקל שפע לצמרת. מצד שני גם הכרנו כמובן את קבר רחל עמנו, הגענו, התבללנו, אני אדם שומר מצוות ומאמינה, וכשלאבא שלי מלאו 70 וחגגנו לו שבת בטבריה, כתבנו בסדר היום שאחרי סיור בטבריה אנחנו נבקר בקבר רחל ומשם נגיע למלון. ובעלי אמר, אני לא מבין מה ההיגיון. למה הגענו התבריה בשביל לנסוע בכיוון חברון ולחקירת ארבע ולחזור חזרה? ואז הבנתי שיש הבדלים תרבותיים בתוך התהליך, כי במקרה הזה זה היה... [00:25:58] Speaker A: לגמרי. [00:25:59] Speaker B: דומה ואפוך. [00:26:00] Speaker A: תחשבי שהוא לא גדל על זה. הוא לא היה עם המשפחה שלו, והוציאו ספר רשירה. הוא גדל על משהו קצת אחר. גם אני פגשתי את זה עם בעלי, שהתחלנו לצאת, שהיה מאוד מאוד ברור שהולכים לקבר אבי מיר בעל הנס. אליי זה לא מדבר, זאת אומרת, המשפחה שלי אף פעם לא עשתה את העצירה הזאת. אני חושבת שזה כל מיני דברים שאתה... בחינוך אתה מבין שהתפקיד שלך לגלות אותם. כמו גילוי כזה שאתה... כמו שאתה טר אחרי הדעות של התלמידים, אז אתה טר אחרי ההון התרבותי שלהם. [00:26:31] Speaker B: אז אחרי שהבנו את החשיבות הזאת של השמעת הקול ושל ההון התרבותי, אני רוצה לחזור לפרקטיקה. פרקטיקה ספציפית שאת... מציגה ופועלת בה, ואני אשמח שתספרי עליה. [00:26:45] Speaker A: אז באמת אנחנו בתכנית מורשה, הפרקטיקה המובילה שלנו זה חברותה, אנחנו מאוד מאוד מחזקים את החברותה, אותה שיטה עתיקה של חזל, שבעצם מה הם אמרו, למה היה להם כל כך חשוב להנחיח את החברותה? אני לא כל כך יכולה להיכנס לראש שלהם, אבל אני מאמינה, מתוך כל הרבה מאוד סיפורים שקראתי, וכל מיני אגדות שמרוממות את העניין הזה של החברות, שהם הבינו שדרך החברות גם תלמידים יכולים לחדד אחד את השני, לדייק אחד את השני, ולהביא את העולם שלהם. זאת אומרת, אני מאמינה שחזל כבר הניחו, שיש עולם לכל תלמיד בבית המדרש, כמו ההנחה שאנחנו מדברים עליה עכשיו, ואנחנו מנחיכים חברות שיש לנו פדגוגיה מאוד מאוד מסודרת, אנחנו קוראים לה פלא, שזה רשת תיבות של פתיח, לימוד ואסיף. הפתיח יחבר את התלמידים לנושא, אנחנו מגדירות בעצם נושא כלשהו שהשיעור עוסק בו, וכבר אנחנו מתחילות לחבר את התלמידים לנושא. לדוגמה, יש פרק בתנ״ך שעוסק בתלונות בני ישראל, אז אני לא אכנס לכיתה ואני אגיד לתלמידים, בואו ותפתחו, את הפרק הזה ונתחיל לקרוא אותו. לא, אני קודם כול אדבר על תלונות בחיינו, קצת כזה להתחבר לחיים שלנו, לאחים שלנו, למשפחה, לדבר קצת על עין טובה, איך אני יכול בעצם לראות טוב ולא רק להתלונן על המציאות. [00:28:17] Speaker B: מייצרת קשרים. [00:28:18] Speaker A: לגמרי. [00:28:19] Speaker B: אני חושבת, אני עסוקה מאוד בנושא של נוירופדגוגיה, שאחד העקרונות המאוד חשובים זה חיבור בין ידע קודם לידע חדש. פה את בעצם מדברת על חיבור בין עון תרבותי מסוים לאולי עון תרבותי נוסף, בין ידע קיים, ידע קודם, שכולל בתוכו את כל עולם הערכים, והתפיסות וכולי, לבין הדברים הבאים שאני רוצה ללמד את הילד. זאת אומרת, יש כאן באמת חיבור בין עולמות לצד דברים נוספים, כמו הסיפור של חיבור לזהויות, בין זהויות שונות בתוך התלמיד. [00:28:51] Speaker A: לגמרי, לגמרי. אז זה הפתיח, זה התפקיד של הפתיח, הוא גם מעורר, הוא מעורר בכיתה משהו אחר, כי אני קודם כול מתחילה מהם, מהעולם שלהם, אז הם מהר מאוד מצטרפים לשיח, וזה גם שיח מאוד לא שיפוטי, אין פה נכון או לא נכון, יש כל אחד עם החוויה שלו, ואני כמורה רוצה לשמוע את החוויות שלהם. [00:29:13] Speaker B: זאת אומרת, הסיפור של הסקרנות שהזכרת קודם בא לידי ביטוי בפתיח הזה. [00:29:17] Speaker A: כבר בתחילת השיעור, יכול להיות שזה יהיה במליאה, המורה יחד עם התלמידים, היא תרצה לשמוע אותם, אבל תמיד היא תרצה לשמוע את כולם. יכול להיות שהיא תפזר תמונות, וכל אחד בוחר תמונה ואומר למה דווקא הוא בחר בתמונה הזאת, ואיך זה מתחבר אליו ולנושא הנלמד. יכול להיות שהיא תעשה את זה בחברותה, יכול להיות שהיא תשים קוביה בכל קבוצה, ועל הקוביה יהיו שאלות, וכל תלמיד יזרוק את הקוביה, וזה לא משנה מה, מה שמשנה לי, שכבר בתחילת השיעור הוא מביא את העולם שלו. ואז... [00:29:48] Speaker B: הוא מנחיח את עצמו. [00:29:49] Speaker A: מנחיח את עצמו, ואין פה עניין של אחד שהוא יותר חזק לימודית, לא חזק לימודית, התמודדות אינטלקטואלית, התמודדות אוריאנית עם הטקסט. לא. קודם כול, אני מביא את העולם שלי, יש לי מה להביא. המורה רוצה לשמוע אותי, החברות רוצה לשמוע אותי. אז זה הפתיח של השיעור. ואז אנחנו מגיעים ללימוד. ובלימוד אנחנו מאמינות ששיח משמעותי צריך לנבוע מאיזשהו טקסט. זאת אומרת, הוא לא יכול לבוא ככה בחלל ריק. ואנחנו באמת בוחרות טקסטים שיכולות להתפרש להרבה מאוד כיוונים, ויש בהם מורכבות, לא משהו מאוד מטיפני, עם טענה מאוד מאוד ברורה, אלא משהו שהוא פתוח, שאני יכול לקחת אותו ולהבין אותו בכל מיני דרכים. אנחנו לומדים את הטקסט. מאוד חשוב לנו להתגבר על המחשול הזה של העברית, של ההוריינות. אנחנו כן, דרך שאלת שאלות, מנסים להבין את הטקסט, אבל אחרי הבנת הטקסט, אנחנו מהר מאוד רוצים לקחת את הטקסט הזה ולדון בו, לשוחח עליו, איפה הוא פוגש אותי, איפה הוא פוגש את הזהות שלי. זה שלב הלימוד, ולפעמים הוא יעשה בחברותות, לפעמים הוא יעשה במליאה, לפעמים אני אקנה את כל הטקסט במליאה, בשלבים, ואז אני אתן להם בחברותות להמשיך. לפעמים אני מבקש מהם לשאול שאלות. יש הרבה מאוד מתודות שהן מאוד מאוד פעילים. גם בתוך הלימוד הן מאוד מאוד פעילים. זה לא הרצאה, זה לא משהו פרונטלי, אלא אני כל הזמן רוצה לשמוע אותם. אז אם אני אחלק את הטקסט לשורות, אני אחרי כל שורה רוצה לשמוע את דעתם. [00:31:25] Speaker B: אז יש לנו, יצא את פיי, פיי זה הפתיח, אותו תהליך של יצירת הקשר או ההקשר בין התוכן לבין החיים של התלמידים, אחר כך יש את הלמד של הלימוד, של בחירת טקסט שמאפשר את אותה פרשנות אישית, ואמרת, לכן אנחנו בוחרים את הטקסט שמאפשר את זה הפתוח יותר. אז מה זה א? [00:31:44] Speaker A: א זה אסיף. א זה בעצם, אם אני יוצא מפה, בתפיסה שלנו, תלמיד שנכנס ללימוד, צריך לצאת אחרת מהלימוד. משהו צריך להשתנות בו. לא בהכרח ישנה את כל ההתנהגות שלו למוחרת, אבל כן, משהו הוא לוקח מהלימוד ברמת התובנות, ברמת המחשבה, ברמת העשייה. [00:32:10] Speaker B: קודם כול, ברמת ההמשגה. [00:32:12] Speaker A: לגמרי, ברמת ההמשגה, להבין את המושג מכל מיני אספקטים, מכל מיני היבטים, להבין גם, אנחנו משתמשים בטקסטים מהארון הספרים היהודי-ישראלי, אז גם זה מאוד מעניין מה יש ליהדות לומר ואיך היהדות מתייחסת לערך הספציפי הזה בכל מיני היבטים. [00:32:30] Speaker B: למה דווקא בטקסטים האלה? [00:32:31] Speaker A: טוב, קודם כל, אני חושבת שמדברים על זהות של ילד, אז בטח בטח בתקופה שלנו היום, אני חושבת שילד צריך מאוד להתחבר לזהות שלו, מי הוא, ולהתחבר ליהדות שהיא יהדות מתונה, יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים, היום השיח הוא כל כך מקוטב וכל כך קיצוני, ולי חשוב שהתלמיד יעמיק בתוך הטקסטים האלה, ויראה את עולם הערכים בתוך הטקסטים, יראה כמה השיח הוא מורכב, כמה השיח הוא לא חד משמעי, מה התרבות המחלוקת על פי היהדות, איך החמים היו חולקים אחד על השני. [00:33:16] Speaker B: אז אתם נותנים לו טקסטים מורכבים להתמודד [00:33:19] Speaker A: עם עולם מורכב, בדיוק, עם עולם מורכב, לשמוע גם דעות שונות בכיתה. זאת אומרת, הטקסט הוא לא שלם אם אני לא אשמע מגוון דעות. אם אני... אנחנו לא מלמדים את הטקסט בצורה חד-גונית, אלא יש פה איזו הפריה ולמידה משותפת שיכולה לקחת את הטקסט להמון המון כיוונים, וזה חלק מהדברים שחשובים לנו בתרבות דיון, במגוון דעות. ילד מגיל מאוד מאוד צעיר, מתרגל, מתחיל לאט לאט להתרגל, לשמוע כל מיני דעות. [00:33:52] Speaker B: כמה ציור? [00:33:54] Speaker A: בתפיסה שלנו, העבודה ממש עם הטקסטים מתחילה בכיתה ד', תלמיד בכיתה ד' הוא לא רק לומד טקסטים, אלא גם מנחה טקסטים, אבל גם בכיתות א', ב', ג', אנחנו חושבים שבכל מיני מתודות אחרות, שאולי הם לא בהכרח יותר שילוב בתמונות, יותר שילוב בדברים שיהיה לו יותר קל, אבל אני חושבת שתלמיד כבר בכיתה א', צריך ללמוד, לדבר, להביע את עצמו, להיות בתוך שיח, להקשיב. [00:34:28] Speaker B: לנהל דיאלוג. [00:34:28] Speaker A: לאחר, לנהל דיאלוג, להיות מסוגל להקשיב לחבר שלו. אז אנחנו ממש מתחילים בגילי מאוד מאוד צעירים. אותם תלמידים שאנחנו מכשירים אותם להוביל חברותה, זה אנחנו מתחילים מכיתה ד', כי זה באמת דורש להחזיק 45 דקות של לנהל שיח סביב טקסטים, וזה מצאנו לנכון שזה מתאים יותר בגיל הזה. פעם התחלנו רק מכיתה ה', עד שמנהלת אחת מאוד מאוד חמודה התגרה אותנו ואמרה שהיא חושבת שאפשר לרדת לד', וגילינו שזה מדהים, שבאמת ילד בכיתה ד' יכול להנחות טקסט למבוגרים, להורים, אם רק נותנים לו, אם רק נותנים לו במה. [00:35:11] Speaker B: אז מה נחשב בעינייך לדיאלוג טוב? [00:35:14] Speaker A: אז כמו שאמרתי, וזה התפקיד באמת של האסיף, אני חושבת שאתה נמצא בתוך דיאלוג טוב, אתה צריך לצאת אחרת מאיך שנכנסת. אפילו בדבר קטן, אפילו בתובנה קטנה, אפילו בהמשגה, כמו שאמרת, אפילו בעשייה. ממחר בבוקר בא לי לעשות משהו קצת אחר כתוצאה מהשיח הזה, ושמעתי דעה אחרת. שמעתי דעה אחרת שאולי לא חשבתי עליה, ואולי היום אני קצת יותר, אם זה דעה של חכם כלשהו, אם זה דעה של מישהו בכיתה שלי, ואני גם חושבת שהטקסטים האלה, בגלל שאנחנו מתמקדים מאוד בערכים חברתיים, אז אולי אני רואה את החברה אחרת, אני מתנהג אחרת, משהו גם באחריות שלי כלפי החברה, בסולידריות שלי צריכה להשתנות. יש פה הרבה מאוד שינויים, זה נשמע מאוד מאוד גדול, אני מאמינה בשינויים מאוד מאוד קטנים, אבל אני לא יכול לצאת מדיאלוג בדיוק כמו שנכנסתי. בעיניי זה דיאלוג לא אמיתי. [00:36:13] Speaker B: וילדים יודעים לעשות את זה. הם גם יודעים להגיד בהמשך מה השינוי שהם עוברים? [00:36:18] Speaker A: לגמרי. הם גם יודעים להגיד, וגם אנחנו רואים את זה ממש. אנחנו רואים תלמידים של, למשל, לדוגמה, מובילי חברות, אשר ממש כל שבוע לומדים ומלמדים, שההתנהגות שלהם אחרת בהפסקה. הם פתאום רואים סיטואציות שהם לא ראו. הם פתאום רואים את הילד הזה שהוא קצת מתוסכל, שלא ראו אותו קודם. הם פתאום רואים איזה מנהגים מדהימים יש לסבא וסבתא שלהם שהם לא הכירו. דיברנו מקודם על ההון התרבותי, אבל אנחנו הרבה פעמים נתקלים בתלמידים שלא מכירים את ההון התרבותי של המשפחה שלהם, ואנחנו שולחים אותם לעשות שיעורי בית, לבדוק, לבחון. [00:36:54] Speaker B: זאת אומרת, אתם מפתחים, לא רק שהמורה צריכה להגיע עם סקרנות, אלא אתם מפתחים את הסקרנות הזאת אצל התלמידים. [00:37:00] Speaker A: לגמרי. לגמרי, ואם אני נמצא בתוך לימוד כזה, אם אני לומד להקשיב לחבר שלי בכיתה, או שאני מוביל חברות, והתפקיד שלי, ואנחנו ממש מתרגלים את זה איתם, התפקיד שלי זה לשמוע את המשתתפים במעגל, ולשאול אותם כל הזמן שאלות שהחלבו אותם, כאילו ממש להוציא את הפנים שלהם, אז אני גם אחר כך יודע לשאול את השאלות האלה את סבא וסבתא, ואת אבא ואימא ואת הדודים. אני מגלה סקרנות כלפי כל הנוכחים סביבי. ואם יש עכשיו לילה סדר ואני יושב, אני הרבה יותר בתוך האירוע. אני לא רק מקריא מהאגדה ועובר הלאה, אני שואל שאלות, שאגב, אם כבר מזכירים את ליל הסדר, זה המהות של פסח וזה המהות של ליל הסדר. [00:37:43] Speaker B: של יצירת הסקרנות. [00:37:44] Speaker A: ממש, היהדות ממש, התרבות שלנו ממש נתנה לנו חג שלם שחוגג את השאלת שאלות, את השיח, פסח, כאילו האפשרות הזאת באמת להיות בשיחה, להיות בסקרנות, להיות בתוך... בתוך תודעה שיש לי מה ללמוד מהמשפחה שלי, מהאחי הקטן, מהאחי הגדול, ארבעת הבנים, זה לא משנה מי יושב בשולחן סביבי, יש לי מה ללמוד מכולם. [00:38:11] Speaker B: אנחנו במעדורה שעוסקת באוגנות בחינוך. ואני חושבת שהרבה מאוד מהדברים שדיברת עכשיו מקדמים את אותה אוגנות בעולם המשתנה, דיברנו על המצב, על הכיתוב. אני מנסה לחלץ מילים שאמרת מתוך השיחה שמכוונים לאוגנות, אם פספסתי משהו, לא אמרתי, אני אשמח שתשלימי. יש כאן את האלמנט של השייכות. חלק מהעניין של אוגנות זה שאתה מרגיש שאתה שייך כמו כולם בתוך התהליך הזה. הסיפור של הנחכה של זהות, אתה לא צריך להסתיר שום דבר, אתה לא צריך להתבייש במקום שבאת ממנו, אתה צריך לדעת שלכל אחד יש טעון התרבותי שלו, אבל גם לך יש את הטעון התרבותי הזה. אתה מרגיש שיש לך מקום וקול, ורוצים לשמוע אותך, והמנהגים שלך והתובנות שלך, יש להם מקום לגיטימי, ואין דעה אחת בתוך תהליך. זאת אומרת, יש כאן מקום לשיח. נחמצתי משהו? [00:39:09] Speaker A: לא, אני מרגישה שממש הקפת את הכול. אני רק אגיד שברגע שאתה מחויב ממש להביא את הכול שלך, לא רק שאתה לא צריך להתבייש, אלא ממש אומרים לך, בוא תביא את הכול שלך, זה חלק מהשיח, אנחנו זקוקים לכול שלך. אז באמת אתה בונה את הזהות שלך, וזה הכי מתחבר באמת לאוגנות בחינוך, שאני... יש לי מקום, אני רוצה אם לשמוע גם אותי. [00:39:43] Speaker B: תודה. אני רוצה לסיים בציצות שלך. אתה אמר שדיאלוג טוב הוא דיאלוג שאני יוצא אחרת ממה שנכנסתי אליו, ואני חושבת שאני יוצאת אחרת עכשיו. אז באמת תודה רבה, זה היה לי לעונג. [00:39:53] Speaker A: תודה לך, מוריה. [00:39:54] Speaker B: ולפני סיום, חשוב לי להזכיר לכם ולכן, הוגנות והחלה מתקיימות בראש ובראשונה בתוך הכיתה. והמשב הכי חשוב, הכי יקר, והכי משמעותי במערכת החינוך, זה אתן ואתם, המורות והמורים ושעות ההוראה שלכם. תודה לחנה ללוש, מנהלת הגף החינוך היסודי על קידום ערכי האגונות. תודה לצוות מתח, ותודה לכן ולכם שהזנתם לנו. להתראות בפרק הבא. תודה רבה.