פרק 8: פעלנות ופעלנות שיתופית | לימור לופו וולנסקי

[00:00:05] Speaker A: מה זה הפדגוגיה של זהויות? ואיך היא משנה את הדרך שבה אנחנו מלמדים ולומדים? [00:00:10] Speaker B: מה זה אייג'נסי? ואיך תלמיד יכול גם לבחור, לפעול ולהשפיע? [00:00:14] Speaker A: מה זה הון תרבותי? [00:00:15] Speaker B: ואיך הוא משפיע על קידום אוגנות בחינוך? [00:00:17] Speaker A: איך שומעים את הקול הפנימי של התלמיד ונותנים לו מקום? [00:00:21] Speaker B: מה זה אומר לפעול מתוך אוגנות? כמנהלת? כמורה? כאדם? שלום, ברוכות וברוכים הבאים לעסקת החלה למעשה. שמי מוריה תלמור ואני מנהלת את היחידה לטיפול בפרט באגף חינוך יסודי במשרד החינוך ומובילה גם מתחום ההוגנות בחינוך. לאחר 30 פרקים שהתמקדו בהחלה ובמתן מענה לפרט בכיתה ההיטרוגנית, אנחנו במעדורה מיוחדת המוקדשת להיבטים של הוגנות בחינוך בעולם משתנה. אני מזמינה אתכם בכל פרק לצלול ביחד איתי ועם מומחים ומומחיות מהתחום לעולם מרתק שהוא הבסיס לכל העשייה שלנו. והפעם, פרק העוסק באחת מאבני היסוד של אוגנות חינוכית, אייג'נסי. נשאל מה זה אומר שתלמיד הוא לא רק לומד, אלא גם פועל, בוחר ומשפיע. ואיך אנחנו כמורות יכולות לאפשר את זה. נדבר גם על קו-אייג'נסי, אותה פעולה קולקטיבית שבה תלמידים ותלמידות פועלים יחד כדי לחולל שינוי, לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים. נדבר גם על עון סימבולי ומה קורה כשמערכת חינוך אחת צריכה לשרת ילדים שמגיעים מנקודות פתיחה שונות מאוד. שנינו הולכים בחול בלי נעליים, לאן שמובילים השביל והרגליים. זהו ציטוט מהשיר שביל אחד של שלומית כהן אסיף. שיר מתוך ספר נשיקה בכיס ועוד נשיקה בהוצאת ספריית פועלים. נשמע את השיר כולו. שנינו הולכים בחול בלי נעליים, לאן שמובילים השביל והרגליים. אתה מוצא אבן, אני ביצה של דרקון. אתה רואה נמלה, אני רואה חילזון. לאן שמוביל מצב הרוח, שנינו הולכים, לא מתעייפים בדרך. ולא נחים. אתה מצייר קו בחול, אני מצייר עיגול, שנינו באותו השביל, באותו הטיול. נגמר השביל, הופכו לי שניים, שלך עולה להר, שלי יורד למים. לימור, מה דעתך על השיר? [00:02:24] Speaker A: שיר נהדר. שלומית כהן אסיף יודעת הרבה פעמים לבטא רעיונות גדולים בתיאורים של מציאות יומיומית. השיר הזה אני מרגישה שהוא ממש מהווה תשתית לתפיסת האוגנות שלנו. [00:02:39] Speaker B: אז זה הזמן להציג את לימור לופובולנסקי, מדריכה ארצית באגף לחינוך יסודי, ומי שאמונה מטעם האגף על תהליכים לקידום עוגנות. גילוי נאות, לימור ואני עובדות יחד באגף. שלום לימור. [00:02:51] Speaker A: שלום אוריה. מתרגשת מאוד להיות כאן. [00:02:55] Speaker B: אז אני אתחיל להגיד שהשיר הזה המקסים של שלומית כהן אסיף עוזר לנו להעביר לא רק למה אנחנו מתכוונים, אלא גם למה אנחנו לא מתכוונים כשאנחנו מדברים על עוגנות. עוגנות בחינוך זה לא קור היתוך, זה לא שאנחנו מבקשים שכל התלמידים יקבלו את אותם כלים וגם לא בהכרח יגיעו לאותה נקודה. כל אחת ואחד מגיעים מרקע שונה, מתרבות שונה, מעון סימבולי אחר, לכולם מגיעה את אותה הזכות לבחור את הדרך שבה הם ילכו. זה מצויין מבחינתנו, אנחנו באמת לא מצפים שיהיה כאן איזשהו תהליך אחיד. מה התפקיד שלנו? אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא לוודא שלכולם יש את התנאים הנדרשים כדי לפסוע לאן שהם בוחרים לפסוע. הבחירה לא תלויה ולא צריכה להיות תלויה ברקע שלהם. זה בסדר לעלות בהר, זה בסדר לרדת למים, כל עוד הבחירה היא בידיים שלהם. מה דעתך? [00:03:44] Speaker A: בהחלט, אני חושבת שאחד מהאבני היסוד של השיח שלנו זה קודם כל דווקא לחבר אותם חזרה לזהות האישית שלהם. כמו שאמרת קודם, אנחנו לא מחפשים כאן איזשהו קור היתוך, אנחנו לא מחפשים לתת לכולם את אותו הדבר, אנחנו רוצים לחבר אותם, דבר ראשון, אל עצמם, אל המשאבים שקיימים להם, אותו הון סימבולי שהזכרת קודם, האם התלמידים שלנו והתלמידות שלנו בכלל מודעים לתיק הזה שהם מגיעים איתו מהבית? איך אנחנו כמערכת חושפים אותם ליכולות ולמשאבים שלהם? [00:04:19] Speaker B: אז אני רוצה שמאמת נתחיל עם שיח על אבני היסוד של ההוגנות. ויש שני מושגים מרכזיים שאני רוצה שנדבר עליהם היום. הראשון הוא אג'נסי. עכשיו, אני יודעת שאני משתמשת במושג הלועזי ולא במושג העברי, המושג העברי הוא פעלנות, אבל אני חייבת להגיד שהוא לא מספיק מדויק, ואנחנו... לא מספיק מייצג את כל האמירה של האג'נסי, ולכן אנחנו נשתמש במונח הזה כרגע. איך את מגדירה אג'נסי? [00:04:47] Speaker A: אוקיי, אז אג'נסי זה באמת, אין איזושהי הגדרה אחת. אנחנו ראינו בהרבה מאוד מקומות ששמים דגש על חלקים שונים בתוך הפעלנות הזאת, אבל בגדול, כשאנחנו מדברות בתפיסה שלנו במשרד, מדברות על אג'נסי, זה הרצון והיכולת של הפרט להשפיע באופן חיובי על החיים שלו ושל הסובבים אותו. זאת אומרת שההגדרה הזאת היא מאוד רחבה, היא כוללת גם את היכולת של האדם להציב מטרות, לפעול להשגת המטרות האלה, להתבונן באופן רפלקטיבי על התהליך שהוא עשה בעצם, ולנהוג באחריות רבה כלפי השינוי שהוא מכולל. בעצם תלמיד, אדם, בעל אייג'נסי, ידע להשפיע על מסלול חייו. [00:05:43] Speaker B: אני רוצה לאתגר אותך, כי מה שאת מתארת כאן דומה מאוד גם למושג של ויסות עצמי ללמידה. [00:05:49] Speaker A: נכון. [00:05:49] Speaker B: תעזרי לי להבחין בין אג'נסי לבין ויסות עצמי בלמידה. [00:05:53] Speaker A: אני חושבת שבויסות עצמי, שזה בהחלט פן של אג'נסי, אנחנו מתמקדים ביכולת של התלמיד בתוך תהליך למידה שהוא מובנה ומוגדר מראש. אוקיי, ויסות עצמי או מכוונות אישית עצמאית ללמידה עוסקת ביכולת של כל תלמיד לנהל את תהליך הלמידה שלו. כולל עצבת יעדים, מטרות והתקדמות לעברם, אבל כשאנחנו מדברות על אייג'נסי, אנחנו רוצות לראות תלמיד שמסוגל להיות ממש סוכן של שינוי. זאת אומרת, הוא יגדיר ויתווה את תהליך הלמידה. הוא לא יקבל תהליך למידה מוטווה מראש, והתנהל בתוכו. הוא יציב את המטרות עוד לפני תהליך הלמידה, לפני הכותרת הגדולה, אני אציב לעצמי איזושהי מטרה, ואז אני אלמד גם איך לבנות לעצמי את התהליך שאני צריך לעשות כדי לפעול. זה ברור? [00:06:56] Speaker B: אני חושב שכן, אני מדמה את זה קצת לקפטן של ספינה, שבו יש הבדל בין אני מקבל יעד ואליו אני צריך לנווט, לבין המצב שבו הספינה היא שלי, אני הקפטן, אני קובע לא רק איך מגיעים למקום, אלא לאן אני מגיע בכלל. זאת אומרת, הוויסות עצמית ללמידה הוא חלק ורחיב. חשוב מאוד בתוך הסיפור הזה שנקרא אג'נסי. אתה לא יכול לפתח את האג'נסי אם אין לך כלים לנהל את עצמך. אבל הניהול הזה, זה לא הדבר היחיד שנדרש כאן, אלא בעצם היכולת שלי לבוא ולהגיד, לאן אני רוצה בכלל להגיע, בעזרת מי אני רוצה להגיע. אני צודקת בעינייך? [00:07:33] Speaker A: כן, בהחלט. ואם אנחנו מאמינות שלהיות קפטן של הספינה, של הספינה שלי, כמו שעשית את ההבחנה היפה הזאת, אז באמת אנחנו צריכים לייצר איזושהי תשתית יותר הוגנת בתוך העולם החינוכי. [00:07:49] Speaker B: מה זה אומר תשתית הוגנת? [00:07:51] Speaker A: זה אומר שאנחנו צריכים לעזור לתלמידים שלנו, או אנחנו כצוות צריכים לפעול להסרת חסמים. ממש כמעט בכל פעולה שאנחנו עושים, אם זה בכיתה או בבית הספר, או בכל רמה היררכית גבוהה יותר שנעלה, כי קשה מאוד להיות קפטן של הספינה שלך אם אתה כל הזמן נתקל בקירות, או כמו שאמרת קודם, אין לך בכלל את הכלים כדי לנווט אותה. [00:08:19] Speaker B: זאת אומרת, את מדברת כאן על מושג שאנחנו משתמשים בו הרבה גם בהאכלה, וזה המושג של חסמים. זאת אומרת, כשאת מדברת על קירות, אני הרבה פעמים משתמשת במונח חסמים, איזה סוג של חסמים יש? [00:08:30] Speaker A: חסמים יש רבים. יש חסמים מבנים, יש חסמים שהם רגשיים, יש חסמים פדגוגיים. לכל חסם כזה, הרבה פעמים המערכת עצמה יוצרת חסמים, כי היא צריכה לפעול לטובת 800 תלמידים במקביל, אם נסתכל על מערכת של בית ספר אחד. האם היא יכולה לתת מענה לכל פרט ופרט בתוך המערכת, או שהיא הולכת על חלקים גדולים יותר, ואז יצרנו אולי חסמים לאותם תלמידים שלא מתאימים לאותו פרופיל. [00:09:08] Speaker B: זאת אומרת, אם אני הולכת על אותו דימוי שדיברנו עליו עכשיו, אנחנו לא יכולים לבקש מתלמיד להיות הקפטן של חייו עם הים מסביב מלא בסרטונים או בסלעים גדולים שיכולים למנוע ממנו מלהפליג בתוך התהליך הזה. [00:09:24] Speaker A: נכון, ולכן אנחנו ממש צריכות לפעול באופן אקטיבי, להסיר את המכשולים האלה. כדי שאותם אנשים יוכלו לקחת את ההגה גם לידיים שלהם, בלי קשר לרקע שממנו הם באו, בלי קשר לטיק הזה שדיברנו עליו קודם, שהם הגיעו איתו מהבית. וכשאנחנו באמת נעניק לכל אחד את הכלים, את התמיכה, כמה שיותר ספציפית, אנחנו מאמינים שנאפשר להם, מאמינות שנאפשר להם לסגשג בעולם משתנה. [00:09:55] Speaker B: אני חושבת שחלק מהחסמים האלה, כמו שאמרת, הם גם חסמים מבנים, עובדתית, יש תשתית לאינטרנט, אין תשתית לאינטרנט, יש כסף כדי ללכת לחוג, אין כסף ללכת לחוג, אבל חלק מהחסמים האלה הם חסמים רגשיים או פסיכולוגיים, תודעתיים, אפשר להגיד. ואני חושבת שזה יחבר אותנו לכל מהשטח, ואני אשמח להקשיב לו כרגע. [00:10:15] Speaker A: מצוין. [00:10:17] Speaker C: זה כבר השנה השנייה שאני מחנך את הכיתה הזו ובכל פעם שאנחנו מדברים על השכונה עולות שוב שוב אותן טענות. השכונה שלנו לא שווה, ההורים שלנו אומרים שלאף אחד לא אכפת מאיתנו, אין לנו מה לעשות פה אחר הצהריים. אז יום אחד שאלתי את התלמידים שלי למה אתם מחכים שהעירייה תעשה משהו, למה אתם לא יוזמים בגלל שיש לי רקע בחינוך בלתי פורמלי, החלטתי להפוך את זה לפרויקט השנתי של הכיתה. וגם למתנה שהתלמידים בכיתה ישאירו לבית ספר ולשכונה עם סיום הלימודים. שאלתי אותם מה הכי חסר להם, והם אמרו, מגרש משחקים מקומי. אז התחלנו. במשך חודשיים חקרנו את הצרכים, ערכנו סקר בקרב ילדי השכונה, טיילנו בשכונות אחרות לראות מה יש שם, כתבנו הצעה מפורטת לשיפור ושלחנו אותה לעירייה. ביקשנו פגישה עם ראש העיר כדי להסביר לו למה זה חשוב ודחוף גם הצגנו לראש העיר מה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו וגייסנו הורים עם מקצועות רלוונטיים שיעזרו אפילו הרגענו יום התנדבות קהילתי לניקוי וצביעת המגרש זה לא היה קל. לראש העיר לא היה זמן, וגם לא היה לו תקציב, וגם הילדים וההורים התחילו לשאול למה שאנחנו נעשה, בשכונות אחרות קיבלו בחינם. אבל אני התחלתי עם קומץ משוגעים לדבר, ולאט לאט הצטרפו אליי עוד ועוד. העירייה אמנם לא ממנה את הכל, אבל נהנתה לחלק מהבקשות והקצתה לנו תקציב צנוע. אז אמנם אין לנו גינת פאר, אבל יש משהו הרבה יותר טוב. נוצרה תחושת שייכות. הילדים בנו לעצמם פינות ישיבה. וכמעט כל אחר הצהריים הם קובעים להיפגש שם. אחד התלמידים אמר, אף פעם לא חשבתי שמישהו יקשיב לנו. עכשיו אני יודע שאנחנו יכולים לשנות בעצמנו דברים. [00:11:53] Speaker B: לימור, מה חשב כששמעת את הסיפור הזה? [00:11:56] Speaker A: וואו, זה נשמע שנועה קודם כול עברה אצלנו קורס הוגנות מזורז, אבל... והלוואי ויהיו עוד הרבה מורות כמוהה, זה מאיפה להתחיל? קודם כול להבין שזה חינוך, וזאת הוראה נכונה כמה תחומי... קודם כול כמה תחומי תוכן וכמה תחומי ידע נכנסו לתוך העולם הזה שהביא עליהם. וגם... זה מעורר השראה בגלל שהיא יכלה קודם כל להיות קודם כל מאוד אמפתית לכל הבעיות שהן מעלים, ולהתמוך ולהכיל את התסכול, אבל היא לא נשארה שם. היא בחרה לקחת את זה צעד אחד קדימה. והיא גם לקחה, דיברנו קודם על אג'נסי, והנה היא לקחה את זה כבר לקואו אג'נסי. זאת אומרת, לעבודה המשותפת שנרחיב עליה עוד מעט, היא יצרה אצלם איזושהי... זה לא רק התחושת שייכות שהיא אמרה בסוף, אלא איזו תחושה של מסוגלות קולקטיבית. [00:12:57] Speaker B: זה לא רק אני יכול, אלא כולנו יכולים ביחד. בדיוק. [00:13:00] Speaker A: מה אנחנו יכולים לעשות ביחד. הכוח הזה של הקבוצה, אני חושבת שזאת מתנה לכל החיים. טוב, וגם ראינו כאן שזה הצליחה להגד המון מיומנויות אקדמיות. [00:13:14] Speaker B: מחקר השבעתי, סקרים, מהות. [00:13:19] Speaker A: למשל, כן, מימניות חברתיות, עבודת צוות, לגייס קהילה. כי אנחנו יודעים כמה זה קשה להניע מישהו שייצא רגע לעשות משהו לטובת האחר. ומיומניות אזרחיות, הילדים האלה, יש סיכוי שהם יהיו אזרחים פעילים יותר, אקטיביים יותר, ויבינו וידעו והזכרו לכל חייהם שהם יכולים לחולל שינוי, הם לא צריכים לחכות לאף אחד. [00:13:45] Speaker B: מדהים, זה באמת מתחבר לכלות תפיסה של עמידה אקטיביסטית בתוך התהליך הזה. [00:13:50] Speaker A: נכון, בהחלט. אני חושבת שזאת אחת המטרות שלנו במשרד, לייצר אזרחים. אקטיבים שמחוללים שינוי עבורם ועבור הקהילה שלהם. [00:14:03] Speaker B: מה שתפס אותי זה המשפט של התלמיד שאמר, אני אף פעם לא חשבתי שמישהו יקשיב לנו. [00:14:09] Speaker A: אני חושבת שזה משפט שמאוד מאפיין אוכלוסיות מוחלשות. וזה מאוד עצוב שתלמיד בבית ספר יסודי כבר גדל עם איזושהי תחושה של, אני לא מספיק חשוב שמישהו יקשיב לי, והמורה הזאת הצליחה אני לא אגיד בצעד פשוט, היא עבדה פה קשה, התלמידים עבדו פה קשה, זה לא היה צעד פשוט, אבל היא הצליחה לשנות, להוציא אותו מתוך המקום הזה. [00:14:36] Speaker B: יש כאן שינוי של נרטיב. [00:14:37] Speaker A: שינוי של נרטיב, היא נתנה להם קול. אני חושבת שזאת מתנה מדהימה. [00:14:43] Speaker B: אני חושבת שאחד הסיפורים המשמעותיים יותר בפרקים שלנו במהדורה הזאת זה הסיפור הזה של הקול. אני חושבת שחלק משמעותי מתחום ההוגנות זה בעצם התחושה שיש לי קול בתוך התהליך הזה. [00:14:54] Speaker A: נכון. יש לך קול, אתה יכול לשנות. אנחנו לא נתעלם מהקשיים. הקשיים קיימים, אבל אנחנו לא נשקע בתוכם. אנחנו נראה איך אנחנו יכולים לצמוח מתוך הקשיים האלה. היא עזרה להם לזהות את המשאבים שלהם, את הכלים שכבר קיימים, היא נתנה להם כלים חדשים, משם רק הם יכולים לצמוח. [00:15:18] Speaker B: מה שעוד אהבתי שנועה עשתה זה... היא לא הבטיחה הצלחה, היא לא הבטיחה כוכבים. היא הבטיחה עבודה שתתגמל אותם, אבל זה משהו שהיה תלוי בהם, ולא רק מישהו יבוא ומישהו יעשה ומישהו יעזור בתוך התלויך. [00:15:33] Speaker A: נכון, ולכן אני חושבת, אני מניחה שלכן היא גם לא חיכתה. היא לא חיכתה שיהיה תקציב. היא התחילה בכוחות הפנימיים שלהם. הביאה כמה משוגעים לדבר והתחילו כבר לשנות את הנראות של המרחב עוד לפני שהיה תקציב ועוד לפני שראש העיר התפנה אליהם. ונכון, כמו שהיא אמרה, אין להם גינת פאר, אבל יש להם את הפינה שלהם, וכשהם יעברו שם בעוד 20 שנה עם הילדים שלהם, אז זה עדיין תהיה הפינה שלהם. והנה כבר שברנו את זה לדור הבא. זה אנחנו עשינו כשהיינו קטנים. [00:16:10] Speaker B: אני אספר לך סיפור שלא תכננתי אותו מראש. הבן שלי גר באיזושהי עיר, ונמצא באיזושהי שכונה יחסית מוחלשת, והלכתי עם הנחדש שלי לגינה. הגינה הייתה מתונפת. והיא הייתה הומה בילדים ובמשפחות, ועדיין מאוד לא נקייה. וכשאני שומעת אותך עכשיו, אני מנסה לחשוב מה היה עוזר כדי שישמרו על הניקיון שם, אני חושב שחלק מעניין זה תחושת השייכות והבעלות על המקום. [00:16:39] Speaker A: כן. און חברתי זה... אנחנו חיים היום בעולם של רשתות חברתיות, ואנחנו חושבים שאנחנו מאוד מקושרים ויש לנו המון חברים, אבל און חברתי זה מושג שקיים עוד הרבה קודם. קודם כול, מי זה השבט שלי? מאיפה באתי? מאיפה צמחתי? על מי אני באמת יכול להישען? והרבה פעמים אנחנו, כמי שמסתכלים מהצד על התלמידים שלנו, יכולים לעזור להם לזהות שיש להם הרבה מאוד קשרים חברתיים שהם לא תמיד יודעים מה הם יכולים לספק להם. והם לא תמיד יודעים שהם יכולים להישען עליהם עם מה אני יכול לקבל מסבא וסבתא שלי. איך אני כמורה, אם אני אזמין את הסבא וסבתא האלה פתאום לספר איזה סיפור מעניין. לספר איזה דוגמה מחיי היום יום שלהם, ופתאום אנחנו נבין שיש כאן סבתא שהיא אמנם... כל מה שהילד חווה ממנה זה שהיא בשלנית מדהימה, אבל היא כנראה גם מבינה משהו בכימיה, בזכות מה שהיא מכינה במטבח. והנה חיברנו את העון החברתי לעון המדעי של התלמיד. אני מקווה שלא הלכתי רחוק מדי, אבל... [00:17:52] Speaker B: לא, לא הלכת רחוק, אני חושבת על... אישה שאני מאוד מעריכה, שקוראים לה גלי סמבירה, שקוראת לעצמה הסבתא של, אני הנחדש של סבתא טוני. ואני אגיד שלאורך כל הפרקים שהוקלטו ויוקלטו בעתיד, כי אני כבר רואה את זה, הסיפור של הסבתא מאוד משמעותי בתוך התהליך הזה, וזה מאוד מעניין. אנחנו נחקור את זה בהמשך גם בפרקים הבאים. אני רוצה להוביל מכאן, דיברנו על ההון החברתי, וחלק מהסיפור של החברה זה ה-co-agency, ואני רוצה שתסבירי מה זה co-agency. [00:18:25] Speaker A: אני חושבת שהדוגמה של נועה, הסיפור של נועה מעלה בצורה מאוד מאוד טובה, ומסביר בצורה יפה מה זה קואג'נסי, זה באמת, אם נלך רגע להגדרה, זה היכולת של קבוצה להתמודד עם אתגר משותף. זה אומר, מהמקום של לקבוע לעצמנו מטרות משותפות, ולפעול ביחד למימוש אותן מטרות, כשאנחנו מצליחים לתת מרחב לביטוי וחופש לכל אותם פרטים בתוך הקבוצה. [00:18:56] Speaker B: למה ה-co-agency זה כל כך חשוב? ודווקא היום בעולם המשתנה. [00:19:01] Speaker A: יפה. למה בעולם... אחד הדברים שמשתנים, אני חושבת, בצורה הכי מהירה, בעולם המשתנה שלנו, זה עולם העבודה, עולם התעסוקה. אנחנו עברנו כל כך מהר מעולם תעסוקה מאוד מאוד היררכי, לעולם תעסוקה של צבטים שפועלים ביחד. זה כבר לא המקום הזה שיש מנהל, נותן משימה, ויש את העובד שמבצע, או אפילו את הצוות שמבצע. היום אנחנו יודעים שבהרבה מקומות יש ניהול שהוא שיתופי, יש משימות שהצוות יודע שהוא צריך לקדם, אבל גם מצפים מאותו צוות להגדיר משימות חדשות ולהוביל לביצוע שלהם. ואני מאמינה שאם אנחנו נחנך ילדים, נתרגל אותם בגיל צעיר לעבודה צוות אמיתית, אנחנו נכין אותם טוב יותר לעולם המשתנה. כי אם הם כבר בבית ספר יסודי למדו לעבוד עם ילדים, לא רק מרקעים שונים, אלא עם יכולות שונות, לעשות חלוקת [00:20:14] Speaker B: טובה של המשאבים של העולם האנושי. בדיוק. [00:20:16] Speaker A: את נהדרת בכתיבה, אני נהדרת בלזהות בעיות שקיימות. את תצליחי לנסח את הבעיות כנראה בצורה הרבה יותר טובה ממני, והנה אנחנו יכולים להתקדם ביחד לשלב הבא שלנו. ואם אנחנו נתרגל את זה שזה בסדר, וזה לא רק בסדר, זה אפילו חשוב, שאני שעין קצת עלייך ואתי שעני קצת עליי, אז אני, כאדם בוגר, אני מצפה שיהיה לי יותר נוח להיות... לעבוד בתוך צוות ולהתארם ולתת מעצמי. וגם אני חושבת שאם נחזור רגע לסיפור של נועה, כאן נועם הרבה פעמים הוביל את התהליך, אבל אני מאמינה שהתלמידים למדו שאם נתקעתי במשהו שלא עובד, אני לא חייבת לחכות שהבוס שלי יבוא ויגיד לי מה לעשות. אנחנו נתכנס כצוות, אנחנו נמצא פתרון חדש, ננסה דברים חדשים, ונמשיך להתקדם. זאת אומרת, הכוח הוא אצלנו. [00:21:22] Speaker B: נעדר, אני חושבת שאולי ההוגנות לא התכוונה לכך מלכתחילה, אבל הסיפור של הקואג'נסי תופס מקום בעולם המשתנה, גם בהיבטים של הבדידות. [00:21:34] Speaker A: מאוד, מאוד. אנחנו חשופים עכשיו לכל המחקרים החדשים שעוסקים בבדידות, ואנחנו רואים... לא תכננתי לדבר על זה, אבל אנחנו רואים שדווקא מה שנקרא צעירים, בני 10 עד 30, חווים חוויית בדידות הרבה יותר גדולה מהאוכלוסייה המבוגרת יותר, ואני חושבת שלאפשר לילדים את ההזדמנויות האלה, להיות חלק ממשהו שהוא גדול יותר מהם עצמם, זה לא רק אתה והסיפור שלך, אתה חלק ממשהו שהוא גדול יותר, יכול בהחלט להוציא אותנו מהבדידות, לעזור להם, לפתח איזושהי אמפתיה כלפי עצמם וכלפי החברה. ראינו פה כיתה ששינתה פני שכונה. זה... [00:22:27] Speaker B: את יודעת, אנחנו פחות או יותר באותו גיל, ואני מניחה שגם את גדלת על שכונת חיים. [00:22:32] Speaker A: בהחלט. [00:22:33] Speaker B: וכשדיברנו וכשנועה דיברה שזה לא גינת פאר, אני חשבתי שזה לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני, ויש כאן ילדים כמוך וכמוני, ואני לא סתם מזכירה את זה, כי שכונת אני מקווה שאני לא עושה פה פרסומות, אבל חזרה לטלוויזיה, ועשו עכשיו תוכנית חדשה. ועכשיו כשאני מסתכלת, זה הסיפור הזה של ה-co-agency בתוך השכונה, והסיפור של הזהות הפנימית של שכונה. חיים... היה לזה בוקר, מאז לא ידעתי להמשיג את זה בצורה הזאת, אבל כרגע כשאת מדברת ואני חושבת על התוכנית ומנסה להיזכר בה, כולל הסבתא שם, אז בהחלט זה עושה לי חשק ללכת ולצפות, גם בתוכניות שהיו וגם בתוכנית החדשה. אבל אני רוצה שמאמת נתקדם, ודיברנו על העקרונות של האג'נסי והקוא-אג'נסי, ואני רוצה לדבר על הפרקטיקה של העניין. אג'נסי זה חשוב, קוא-אג'נסי זה חשוב, ראינו פרקטיקה אצל נועה, אבל איך אנחנו באמת פועלים כמערכת לייצר את התשתית העוגנת הזאת, ואיך אני כמורה יכולה לייצר את זה, לא רק במה שקורה בגינת המשחקים, אלא מה שקורה אצלי בתוך השיעור, בתוך בית הספר. [00:23:36] Speaker A: אוקיי, אז יש באמת, אני חושבת, מעט הבדל, או אפילו הבדל גדול בין איך שאנחנו מסתכלים על זה כמערכת, איך מנהל מסתכל על בית הספר שלו, או איך מנהלת מחלקת חינוך מסתכלת על מערך בתי הספר בעיר, לבין אותה מורה שנכנסת לכיתה ומסתכלת על המערך שקורה אצלה בכיתה. [00:23:57] Speaker B: זו ההזדמנות להגיד שבאמת אנחנו כמערכת פועלים בכל התחומים האלה. גם ברמה הרשותית, וגם ברמה הבית ספרית, וגם ברמה של כיתה ומורה ותלמיד, וגם בהיבטים של מכללות באוניברסיטאות. [00:24:11] Speaker A: נכון. זה מאוד משמח לראות שהיום בכל מכללה יש תפקיד של רכז... הם לא קוראים לזה רכז עוגנות, אבל זה נקרא רכז מגוון, כדי לתת באמת את הקול לכולם. אז בעצם אנחנו פיתחנו כלי שעוזר לכל אחד מהאנשים בדרגות השונות להתבונן על המעשה החינוכי שלו, אנחנו קוראים לו פרח העוגנות, והוא באמת כלי מאוד יישומי לבחון את מה שקורה במערכת הקטנה שלי, ואיך אני יכולה לחולל בה שינוי ולהפוך אותה להוגנת יותר. [00:24:56] Speaker B: אז אני עוצרת רגע כדי להגיד לכם שאם אתם מקשיבים לפרק הזה ליד מחשב, אז אני ממליצה שתחפשו את הקישור לפרח האוגנות בתיאור של הפרק גם. יהיה לכם הרבה יותר קל לעקוב עכשיו אחרי הסברים של לימור, אבל גם אם לא, תוכלו להיכנס אחר כך אחרי ההקשבה ולהסתכל עליו, אני אגיד שהפרח הזה פותח לאחר הרבה זמן והרבה מחשבה, ביחד עם משרד החינוך כמובן, ועם ג'וינט השלים, וגם עם אבני ראשה. נכון. ונגיד שלפרח הזה יש שדים במקומות שונים, במרכזי פסגה, במכללות להוראה, בתחומי ההדרכה, ובטח תזכירי עוד, יש פרח למנהלים, פרח למורים. [00:25:33] Speaker A: נכון. אז באמת, אני הוקסמתי מהכלי הזה כשהצטרפתי לצוות שלך, כי הוא בעצם עוזר לנו להסתכל על העשייה ממש החינוכית היומיומית שלנו, דרך הדשות של הוגנות. איזה שהם משקפיים שאני יכולה לבחון את כל העשייה שלי, ולקיים עליה איזשהו דיון, כשאני רוצה, כשאני יודעת שהמטרה שלי כרגע זה להוביל למקום הוגן יותר. עבור התלמידים שלי. היא מאפשרת לי לעשות תכנון מחדש, לעשות רפלקציה. הפרח בעצם בנוי משבעה לכותרת. וכל השותפים לפיתוח הפרח הזה, בעצם היה שם דיון מאוד מאוד מעמיק איזה עקרונות צריכים להיכנס לתוך הפרח ואיזה לא. אני מזמינה באמת אתכם להסתכל ולראות אם אתם אם חסר לכם שם משהו, או שהייתם מורידים משהו. ובעצם, איך הפכנו את זה לכלי של התבוננות? לכל עיקרון, הוספנו שאלות שעוזרות לך להתבונן, שאלות שאת שואלת את עצמך, לא משנה, בתור מנהלת או בתור מורה, על אותה הסיטואציה שכרגע את... את בוחרת להתעסק איתה. ואולי רק נגיד למי שכרגע הפרח לא מולו, זה ש... העקרונות שבחרנו שיופיעו בפרח הם מגוון, נכפתיות, גמישות, נגישות, אמון, איכות ושקיפות. ואנחנו באמת מאמינות שהעקרונות האלה מתקיימים בתוך המערכת שלנו, בתוך הקהילה שלנו, מתקיימת שם מוגנות. [00:27:21] Speaker B: זאת אומרת, זה בעצם איזושהי עמת מידה, איזשהו קריטריונים להתבוננות לבחינה עצמית, אישית, לשאלת שאלות. זאת אומרת, יש כאן היבטים באמת של רפלקסיה ובחינה עצמית שלי, איפה אני נמצא כל הזמן, האם אני מתנהל בצורה הוגנת. אני רוצה להגיד שאחד הדברים שהפרח עשה לי, זה חשף אפנה את חלק מנקודות האיברון שלי. חלקם כנראה נשארו לצערי, אבל בהרבה מאוד מקרים, גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מתנהלות, חושבות שאנחנו מתנהלות בצורה הוגנת, הפרח משקף לנו את המציאות האמיתית, וצריך להבין שאין כאן שחור ולבן. וגם אנחנו לעולם לא נגיע כנראה לאוטופיה המלאה של אוגנות, אבל הוא מקדם אותנו, הוא תמיד מדמה את זה כמו איזה דימר. זה לא מתג של כן או לא, זה איזשהו דימר שעוזר לנו כל הזמן להדליק את האור, ולחשוף את נקודות האיברון שלנו, ולהתנהל בצורה כמה שיותר אוגנת. אני אשמח שתתני דוגמאות, כדי שמי שמקשיב לנו יבין קצת יותר. [00:28:18] Speaker A: בהחלט. קודם כול, אני ממש מזדהה עם הדרך שבה את תיארת את זה, ואני חושבת שמה שחשוב זה, שזה נותן לנו, מזכיר לנו כל הזמן שאנחנו לא עושים פה עוגנות לשם עוגנות, אלא אנחנו כל הזמן, וזה נמצא ככה במרכז הפרח שלנו, האג'נסי והקואג'נסי. זאת אומרת, זאת המטרה שלנו, ועכשיו נתבונן דרך אותן שאלות, אני יכולה לתפוס את עצמי כאדם סופר אכפתי. כל מי שמכיר אותי יגיד, לימור, בן אדם, מאוד מאוד אכפתי. איך זה בא לידי ביטוי בעשייה החינוכית שלי בכיתה? אותו דבר אצל נועה, היא יכלה להיות מאוד אכפתית ורק להיות במקום של החלה. אבל היא לא... אבל השאלה, איך היא יוצרת שינוי בעזרת השאלות האלה? [00:29:06] Speaker B: מה שאת אומרת בעצם, שאנחנו מאמינים שהחברה שלנו צריכה להיות אוגנת, וזה כולם יסכימו. אנחנו מאמינים שהדרך הטובה ביותר לייצר אוגנות, זה לא רק בלייצר שוויון במשאבים, אלא להפוך את התלמידים שלנו, את האזרחים במדינה, להיות סוכני השינוי של עצמם, וגם להיות כאלה שמייצרים ביחד את השינוי הזה, כלומר האג'נסי והקו-אג'נסי. כדי להגיע למצב של אייג'נסי וקואייג'נסי, יש תשתית שצריכה לעשות, והתשתית הזאת היא זאת שמוצגת בפרח אוגנות. [00:29:37] Speaker A: בדיוק, בדיוק. בוא ניקח דוגמה שכל מורה מכירה. אני מכירה את זה באופן אישי מאיך שאני הייתי תלמידה, וגם הילדים שלי, לא מהילדים שמאוד משתתפים בשיעור, אני חושבת שאין מורה שלא מכירה את זה, את קבוצת הילדים השקטה, ילדים מאוד מאוד טובים, לא עושים בעיות, אבל איך אנחנו באמת מגיעים אליהם, איך אנחנו עוזרים להם להיות יותר פעילים בשיעור. אז קודם כל המורה מזהה את הבעיה. אוקיי, יש לי חמישה, שישה תלמידים שכמעט אף פעם לא מדברים. לא משתתפים, לא לוקחים חלק פעיל בתוך השיעור שלי. מה אני יכולה לעשות עם זה? וכשהיא מתבוננת על השאלה הזאת, על הסוגיה הזאת, דרך פרח האוגנות, כל עיקרון יכוון אותה למקום אחר. למשל, אם היא תבחר בעיקרון המגוון, היא תעלה לה שם שאלה, האם מתקיימים מאמצים כדי שכל התלמידים יוכלו לבטא את כולם הייחודי? זאת אומרת, זה מחסיר אותה אליה. מה אני עושה כשאני מבקשת מהם להשתתף? באיזה פרקטיקות אני פועלת? יכול להיות שהיא תזהה שהיא תמיד פועלת באותה פרקטיקה, והפרקטיקה הזאת לא מתאימה לאותם תלמידים. אם היא תמיד תשאל, מי יודע את התשובה? נראה שהילדים האלה, יכול להיות שהם יודעים את התשובה, הם לא יספיקו אפילו, הם לא במקום, אולי בגלל חוסר פניעות רגשית או כל חסם אחר, הם בכלל, אין להם כאן הזדמנות לבוא לידי ביטוי. ומה שיפה זה שאם היא תלך ותתבונן רגע על עיקרון הנגישות, ותופיע לה שם שאלה, האם ננקטות פעולות להסרת החסמים ולהבטחת השתתפות מלאה של כולם, [00:31:26] Speaker B: לא. [00:31:27] Speaker A: לא. כנראה שלא. גם אם תסתכל דרך עיקרון האמון, יציף שאלה נוספת. האם מתקיים שיח משתף ומתייעץ שאינו שיפוטי כלפי טעויות? האם אותם תלמידים, האם אני מכירה אותם מספיק? יכול להיות שזה תלמידים נהדרים, ודווקא אותם פרפקציוניסטים שלא מוכנים לטעות. זה פותח לה איזשהו צוהר חדש לגמרי להתבונן על איך שהיא פועלת בתוך הכיתה. והיא תוכל מיד אחרי שהיא תענה על השאלות האלה, וזה לא משנה אם היא ענתה כרגע על שאלה אחת. אנחנו, דרך אגב, לרוב מבקשים ממורה להתחבר לעיקרון אחד ולפעול מתוכו. [00:32:06] Speaker B: כי אי אפשר הכול. [00:32:07] Speaker A: אי אפשר הכול, ואנחנו מאמינים שאם נטפל בעיקרון אחד, זה יהדהד ויחלחל למקומות האחרים. אז אני חושבת שאותה מורה מיד תבין שהיא צריכה לקדם דרכי הבאה שונות בכיתה. והיא לא צריכה להמציא את הפרקטיקות, הפרקטיקות כבר קיימות. היא יכולה לתת להם מה שנקרא זמן חשיבה, תמיד נפעיל טיימר של 30 שניות עד שהילד הראשון יכול לענות. אולי אפשרות לענות בכתב על פתק ולתת אותו, להניח לי אותו על השולחן. אולי עבודה בזוגות. יכול להיות שאם תשבי לידי, אני בשמחה אשתף אותך בתשובה שלי. אבל אני כרגע לא מספיק אמיצה לשתף את כל הכיתה. [00:32:50] Speaker B: מה שאת אומרת בעצם ש... זה משהו שאני אומרת הרבה, ש-60, 70, 80 אחוז, אני לא יודעת בדיוק להגיד, מהפתרון זה קודם כל להבין מה הבעיה. וברגע שאתה מבין מה הבעיה ומה מונע מהילד, אז יש... את הדרכים המורה תדע להגיד, את נתת רק דוגמאות, אבל חלק מהפרקטיקה זה קודם כל להבין מה הבעיה בתוך התהליך הזה, ואת ההבנה הזאת צריכים לעשות משותף עם הילד. [00:33:14] Speaker A: נכון. אני חושבת שהיא קודם כול צריכה לזהות בעצמה, יש פתרונות שהיא תוכל לתת לבד, אבל בטח שלעשות שעדי בניית אמון מול התלמיד, וגם לשאול אותו. גם לשאול אותו באופן הכי פרקטי, מה יעזור לך באותה סיטואציה, אבל גם ללכת למקומות אחרים. מה משמח אותך? מה אתה אוהב לעשות? בלי קשר, לא להעצים עכשיו את הבעיה. בואו נראה איך יוסי מתחיל עכשיו להשתתף יותר בשיעור שלנו. אלא פשוט לייצר איזשהו פתח להיכרות יותר מעמיקה, שכנראה תעזור לתלמיד שלנו להרגיש קצת יותר נינוח בכיתה. [00:33:59] Speaker B: וכנראה לא רק לתלמיד הזה, זה חלק מהתפיסה של העיצוב האוניברסלי ללמידה. יש פעולות שמורה יוכלה לעשות בכיתה, שישפיעו על יוסי גם אם היא לא חוונה לכך, אבל ישפיעו עוד הרבה מאוד ילדים אחרים בכיתה. [00:34:10] Speaker A: בדיוק, בדיוק. אנחנו נראה איך היא מתגברת ככה גם על חסמים מגדריים וגם על חסמים רבים נוספים. ומה שאני אוהבת בפרח ובכל הכלי הזה זה שהיא תוכל לחזור אליו גם אחרי חודש. ולבחון את עצמה, מה השתנה? מי התחיל להשתתף יותר? מי משתף יותר ברעיונות שלו? מי גילה יכולות חדשות מבחינת הפעולות היומיומיות שלו בתוך הכיתה? אם תלמיד פתאום, בגלל שדאגתי לפנות זמן לשיחות אישיות, גם אם הם פצרצרות, גיליתי איזושהי אהבה או חוזקה שלו ונתתי לה יותר מקום ואנחנו מצפים גם שכן יתרחש באמת שינוי בתוך הכיתה. [00:35:04] Speaker B: את תוכלי לתת דוגמה נוספת? [00:35:05] Speaker A: כן. אני רוצה לתת דווקא דוגמה מאחד מבתי הספר שלנו, שהשתתפו בפיילוט של התוכנית שלנו, ששם הצוות היה מאוד מתוסכל מהקשר בינו לבין ההורים. היה קשר מאוד חלש, מאוד אנמי, הוא בעיקר היה אדיש. הם הרגישו שיש איזושהי אדישות ל... לא לילדים, לא לבית הספר, אלא למשמעות של הקשר, אדישות למשמעות של הקשר בין הורה למורה. [00:35:39] Speaker B: שהאינטראקציה הייתה רק סביב חוסר סביבת רצון? [00:35:42] Speaker A: הרבה פעמים האינטראקציה הייתה דרך סביב העניין הזה, הייתה המון חשדנות מטעם ההורים, והרבה בעצם חוסר אמון, מה שהוביל גם לחוסר מעורבות של ההורים. ובעבודה עם הפרח, השאלות ש... מה שישר צף להן דרך השאלות של הפרח זה שבעצם אין כמעט סדירויות בבית הספר לביסוס הקשר. אין סדירות שמבססת את ההיכרות בין הצוות להורים, את השותפות, אין שום סדירות ופרקטיקה מובנית לבנות את הקשר הזה. והם התחילו, הם בחרו, וזה נשמע כביכול נורא פשוט, כולנו עושים את זה, אבל זה לא היה באותו בית ספר. והנה זה קרה, הם התחילו עם פתקי נחת, שהרבה מורות מכירות את זה. קודם כול, הם עצבו פתק מאוד מאוד יפה. שהם התחילו לכתוב בו מחמאות על התלמידים, ולא ליצור קשר רק כאשר יש בעיה. [00:36:49] Speaker B: זה לא מחמאות ריקות. [00:36:50] Speaker A: לא מחמאות ריקות. זה היה תמיד סביב משהו שקרה באמת בשיעור, אבל א', זה לא היה רק סביב הצלחה לימודית, אלא זה פתח את... את כל המגוון של ההתנהגויות של התלמיד, וזה לא רק נמסר לתלמיד שייתן להורים, אלא ההורים התבקשו להחזיר את הפתק. הם היו אמורים גם כן לכתוב משהו קטן על הפתק, ולהחזיר אותו למורה. ככה שהילד קיבל חיזוק גם מההורה וגם מהמורה. [00:37:27] Speaker B: גם נוצר סוג של דיאלוג, לא עוד מונולוג פה. [00:37:29] Speaker A: בדיוק, ונוצר דיאלוג. זה לא רק אני עכשיו רואה משהו בילד שלך, הנה גם אתה, ואנחנו רואים אותו ביחד. ובאותו עניין הם התחילו לעשות איזשהו נוהג ש... שכל מורה בוחר מספר תלמידים בשבוע, והוא יוצר שיחת טלפון קצרה, קצת לספר איך היה, איזשהו משהו משמח שהילד עשה בכיתה. בלי רחקות שהילד יביא את המבחן המוצלח שלו הביתה, אלא עוד לפני שהילד קיבל את הציון שלו. וואו, עברתי עכשיו למבחנים, הבן שלך ממש הצטיין. [00:38:08] Speaker B: אני קיבלתי פעם שיחת טלפון כזאת. [00:38:11] Speaker A: כן? [00:38:11] Speaker B: מהמורה למתמטיקה בתיכון של הבן שלי, המורה אלי קופר המדים. שהתקשר ליום אחד, עשר בלילה, ואמר לי, גברת תלמור, אני יודע שמאוד דאגת, האמת היא שלא, אבל רציתי להגיד לך שגמרתי עכשיו לבדוק את המבחן של הבן שלך, והוא קיבל ציון מאוד גבוה. זה שיחות שלא שוכחים. [00:38:31] Speaker A: אז אני גם רוצה לשתף שאני, כמו שציינתי קודם, אני אמא לילדים המאוד לא בעייתיים, אבל שגם הרבה פעמים עשויים לפספס אותם. והבן שלי עמד במגמת מוזיקה, שהוא מאוד מאוד נהנה בה והרגיש חלק, אבל היה לו איזשהו קושי ב... אני לא זוכרת בדיוק, משהו בחלקים התיאורטיים. ואני באמת אימא שלא קיבלה אף פעם טלפון מהבית הספר, ופתאום, באמצע ידובת, או בשליש הראשון של כיתה ידובת, התקשר אליי המורה, אחד המורים, לא רכזת מגמה, אחד המורים, ואמר לי, אני מאוד דואג לבן שלך, אני מרגיש שהוא יצר איזשהו פער שעוד רגע הוא לא יצליח להשלים אותו. וחבל, זה בסוף... הציונים שלו נפלאים, הוא כל כך מצליח, ובסוף בגלל היחידה הבודדת הזאת בתוך הבגרות במוזיקה, זה... [00:39:28] Speaker B: הפגעה לו בציון. [00:39:29] Speaker A: הפגעה לו בציון. בואי נחשוב ביחד איך אנחנו יכולים... אנחנו מדברים על תקופה שכבר המלחמה בעיצומה, באמת, אף אחד לא באמת היה עסוק בלימודים, ואני... אני ממש זוכרת איפה זה קרה. איפה זה קרה, באיזה רחוב בחיפה התהלכתי שהטלפון הזה היה, כי כל כך התרגשתי, ואת יודעת, לא קיבלתי פה שורה חיובית. [00:39:54] Speaker B: כן. [00:39:55] Speaker A: אבל זה כל כך כל כך חשוב, גם חשוב כמובן איך הדברים נאמרו, והרצון לייצר משהו ביחד. [00:40:05] Speaker B: אז דיברנו על פתקי נחת ודיברנו על נוהג של שיחת טלפון, היה עוד משהו? [00:40:10] Speaker A: כן. באותו בית ספר הם התחילו סדירות מאוד מאוד יפה, של תערוכה של תוצרים של התלמידים, שקודם כול זה הצליח להביא את ההורים לבית הספר. [00:40:26] Speaker B: את ההורים. [00:40:26] Speaker A: זה הורים שכמעט לא היו מגיעים לימי הורים. אבל פתאום לראות ככה את התוצרים של התלמידים שלהם, זה הביא, יצר הזדמנות נפלאה לשיח מזדמן בין המורים להורים. רמת האמון שם נבנתה, כאילו עלתה פלאים, החשדנות נעלמה פתאום. ההורים זכו לראות את הקשר המיוחד שיש לתלמידים עם המורים שלהם. המורים זכו לאיזושהי הצצה על הקשר בין ההורים לתלמידים. והבית הספר הזה היום במקום אחר לגמרי. קהילה מאוד מעורבת, מאוד משתתפת, מאוד פעילה. זה בהחלט מרגש לראות. [00:41:15] Speaker B: אני בטוחה שזה חלק מהפעולות שהם עשו, אני מניחה שהם עשו גם פעולות נוספות, וחשוב לי גם להגיד, אמרת קודם, יש כאלה שאומרים שזה נורא פשוט, אבל לא תמיד עושים את זה, ויש מקומות שכן עושים את זה, ויכול שמישהו יקשיב ויגיד, אני מתקשר להורים, אני כותב להם פתקן אחת, אבל יש משהו בסיפור של תפיסה, באיזושהי המשגה וההבנה למה אני עושה את זה, לשם מה אני עושה את הדבר הזה. וכשאני מכוון למטרה, לא כי בית ספר קבע שצריך לתת פתקן אחת, אלא כי אני מבין מה המשמעות של הדבר הזה, אז גם הדרך שבה אני מתנסח. האופן שבו אני עושה את הדבר, זה לא רק שאלה של האג'נסי והקוא-אג'נסי של התלמידים, זה גם באמת ההבנה של איך אני מייצר את התשתית, וחלק מהתשתית המאוד מאוד חשובה כאן זה ההורים. אנחנו לא יכולים לעשות את זה בגלל ההורים. לימור, זה היה מרתק וחשוב, ואני אשמח אם תגידי משפט לסיום. מה הדבר הכי חשוב, תמיד אני קוראת לזה טיפ הזאב, מה הדבר הכי חשוב שאת רוצה שייצאו מהפרק הזה? [00:42:12] Speaker A: זה יישמע אולי לא קשור, אבל אני חושבת, להזכיר לעצמנו כמורים, כמנהלים, ככל אחד מהדרגים, זה שאנחנו עוסקים במעשה של אהבה. כשאנחנו עוסקים בחינוך, אנחנו עוסקים במעשה של אהבה. ו... ואנחנו לפעמים מרוב דרישות שהמערכת מייצרת, אנחנו שוכחים שבזה אנחנו עוסקים. ואני באמת חושבת שהכלי הזה שיצרנו יכול להזכיר לנו את הדבר הפשוט הזה. את המקום שאליו אנחנו צועדים. אנחנו צועדים בתוך גינה, ואנחנו מצמיחים פרחים נפלאים. ויש לנו אפשרות לדייק את עצמנו כל הזמן כדי להישאר בשביל הנכון. [00:43:15] Speaker B: אז התחלנו עם שביל, וסיימנו עם שביל. תודה רבה לימור. ולפני סיום, חשוב לי להזכיר לכם ולכן, שאוגנות כמו החלה, מתקיימות בראש ובראשונה בתוך הכיתה. והמשאב הכי חשוב, הכי יקר, והכי משמעותי במערכת החינוך, זה אתן ואתם, המורות והמורים, ושעות ההוראה שלכם. תודה רבה לחנה ללוש, מנהלת אגף חינוך יסודי, על קידום ערכי האוגנות. תודה לצוות מתח, ותודה לכן ולכם שהזנתם לנו. את כל החומרים עודות האוגנות בחינוך ניתן למצוא בתיאור הפרק. תודה, וניפגש בפרק הבא של חלה למעשה.