פרק 9: מעבר לדידקטיקה: תפקיד המחנכת בקידום שוויון הזדמנויות | פנינה

[00:00:05] Speaker A: מה זה הפדגוגיה של זהויות? ואיך היא משנה את הדרך שבה אנחנו מלמדים ולומדים? [00:00:09] Speaker B: מה זה אייג'נסי? ואיך תלמיד יכול גם לבחור, לפעול ולהשפיע? [00:00:14] Speaker A: מה זה הון תרבותי? ואיך הוא משפיע על קידום אוגנות בחינוך? איך שומעים את הקול הפנימי של התלמיד ונותנים לו מקום? [00:00:21] Speaker B: מה זה אומר לפעול מתוך אוגנות? כמנהלת? כמורה? כאדם? שלום, ברוכות וברוכים הבאים לעסקי את החלה למעשה. שמי מוריאת אלמור ואני מנהלת את היחידה לטיפול בפרט באגף חינוך יסודי במשרד החינוך ומובילה גם את תחום ההוגנות בחינוך בעולם השתנים. לאחר 30 פרקים שעסקו בהחלה ובמתן מענה לפרט בכיתה ההטרוגנית, אנחנו במעדורה מיוחדת המתמקדת בהיבטים של הוגנות בחינוך. אני מזמינה אתכם לצלול ביחד איתי וביחד עם מומחים ומומחיות בתחום כדי להבין מהו חינוך הוגן ואיך המושגים זהות, agency ו-co-agency קשורים אליו. והפעם נדבר על מקומה שמחנך את הכיתה בקידום ההוגנות בחינוך. מתחילים! [00:01:08] Speaker C: נהוג לדבר על הקופסה השחורה, אבל אני דווקא רוצה לדבר על הקופסה הצבעונית. [00:01:13] Speaker B: זאת גליה, מחנכת כיתה ד' הקופסה השחורה [00:01:16] Speaker C: מתארת מערכת או תהליך שרואים רק את מה שנכנס ויוצא ממנה, אבל לא מה שקורה בפנים. בעיניי, בבית הספר גם כן לא תמיד מבינים מה קורה בפנים, ובעיקר שוכחים שהקופסה הזאת היא לא שחורה, היא צבעונית, ולכן אף פעם לא נכניס דבר זהה ונוציא דבר זהה. וזו התפיסה שמנחה אותי בעבודה. [00:01:38] Speaker B: פנינה, מה דעתך על הדימוי הזה? [00:01:41] Speaker A: קודם כול, שלום. אני חושבת שזה דימוי נפלא. קודם כול, לחשוב על בית הספר במונחים של קופסה צבעונית, גם במובן של המגוון והצבעוניות והברכה שיש בתוך זה, אבל גם במובן שבו יש זמן בית ספר, תקופת בית ספר שהיא מאוד משמעותית של ילדים, שקוראים שם דברים מאוד מיוחדים, ויש לזה פוטנציאל עצום להתפתחות מדהימה, ויש בזה גם פוטנציאל פחות מזה. ואנחנו רוצים לייצר את הצבעוניות הכי מדהימה שיכולה להיות. [00:02:12] Speaker B: אז זה הזמן להציג את פנינה גל יעקב. פנינה עוסקת בסוציולוגיה ופילוסופיה של החינוך, ומובילה את תוכנית ראשית קהילות מחנכות מיטה מליאנס כל ישראל חברים. שלום פנינה. [00:02:23] Speaker A: שלום אוריה. [00:02:24] Speaker B: אני לא יכולה להמשיך בלי להבין קודם מה זה אומר סוציולוגיה של חינוך ופילוסופיה של חינוך. [00:02:31] Speaker A: אז בעצם אני אתחיל מפילוסופיה של החינוך, זה העולם של אהבת החוכמה. בתחום של פילוסופיה של החינוך אנחנו נעסוק במושגים כמו צדק, יופי, מה ראוי, אז מה ראוי בחינוך, מה צודק בחינוך. [00:02:46] Speaker B: אוגנות. [00:02:46] Speaker A: אוגנות, כמובן. אוגנות זה יותר מושג סוציולוגי, אבל בהקשר של פילוסופיה לוקחים את המושגים המאוד מאוד גדולים ומעמיקים בהם מאוד. אני חושבת שזה נושאים שמאוד מתקשרים אחד לשני. בסוציולוגיה של החינוך זה בעצם יותר תחום מחקר שעוסק בניתוח ביקורתי של מערכת החינוך. בהכרח יהיו בו מושגים כמו עוגנות, כמו צעדק חברתי, כמו מאבקי כוח או יחסי כוח. אלה הדברים שיותר... ואם אנחנו מסתכלים על מערכת החינוך, אז אנחנו נבדוק במערכת החינוך אם יש מערכי כוח. אם יש צדק ואוגנות ואיך זה בא לידי ביטוי, אם אין, אם יש פערים, אם יש אי שוויון, ננתח אותם ממעוף הציפור. אני חושבת שמה שחשוב בתחום של סוציולוגיה של החינוך זה שהוא מאפשר לנו לתבונן על התמונה המלאה ממעוף הציפור. זה כמו להרחיק רחפן או מצלמה לגובה ולראות רגע את התמונה כולה מלמעלה. כי בסופו של דבר את ניגשת לבית הספר, את עובדת, אנחנו עובדים עם מחנכות כיתה, ואין לנו ספק שמחנכות באות לעשות את העבודה הטובה ביותר בבית הספר. ולמרות זאת, כשאנחנו מרימים את הרחפן לאוויר, אנחנו רואים שיש שם פערים, ושהפערים לפעמים נוצרים בתוך המערכת, ומתוך פעולה כזאת או אחרת שמתבצעות באמצעות אנשי חינוך. בטח לא בכוונת מכוון, אבל זה שם. ורק כשאנחנו רואים את התמונה המלאה הזאת, וממאוף הציפור, מהתמונת רחפן הזאת... [00:04:16] Speaker B: אתם מתחילים להנמיך למטה. [00:04:18] Speaker A: אנחנו מתחילים להנמיך למטה, ואז אפשר לדבר באמת על חינוך רגע. אנחנו יכולים באמת להתבונן בפרט הקטן ולהסתכל עליו נכון ואמיתי. [00:04:28] Speaker B: ואז אתם מדברים על פדגוגיה. [00:04:30] Speaker A: נכון. אנחנו מדברים על פדגוגיה כתפיסה כוללת. פדגוגיה, לפעמים טועים לדבר על פדגוגיה בהקשרים של דידקטיקה. או של תחומי הליבה. אבל בעצם אנחנו רוצים להגיד שמורה הוא לא רק בא כדי ללמד את החומר, הוא הרבה יותר מזה. כאן אנחנו מכניסים את הנושא של תורת החינוך. מה המטרות של חינוך? מה באה המחנכת לעשות? [00:04:57] Speaker B: אז חדדי בבקשת ההבדל בין פדגוגיה לבין דידקטיקה. [00:05:01] Speaker A: אני חושבת שפדגוגיה זה תחום שהוא יותר רחב, שהוא מכיל בתוכו את ההקשר של הוראה. דידקטיקה זה תורת ההוראה. זה איך מלמדים, תחום דיסציפלינרי, תחום ידע מסוים בתוך בית הספר או גם במקומות אחרים. כשפדגוגיה, תורת החינוך, היא תיקח בחשבון, למשל, את התלמיד. עם מה הוא הגיע הבוקר מהבית? מה הבית שלו? מי הבית שלו? מה קורה איתו בלילות? מה הדברים, תחומים שהוא מאוד אוהב לעשות? איך מניעים אותו לפעולה? איך גורמים לו לא לעשות פעולות שהן מראות איתו? איך גורמים לו ללמוד יותר טוב? בסדר? כאילו, גם בהקשר של הוראה, כמובן. ללמוד יותר טוב, לעשות יותר טוב את מה שהוא עושה. [00:05:48] Speaker B: אני מנסה לתרגם את זה לעולם שבו אני עוסקת, בעולם החינוך היסודי, ואנחנו עוסקים במודל שנקרא יסודי עכשווי, תפיסה של יסודי עכשווי. האם אפשר להגיד ש... המכוונות שלנו והתמה שלנו של תהליכי ההוראה והלמידה למאפייני הגיל, למאפייני הדור, למציאות המשתנה, להקשר הסביבתי והקהילתי, זאת הפדגוגיה, אבל לדבר על למידה פעילה או גיוון בדרכי ההוראה, זאת כבר הדידקטיקה? [00:06:16] Speaker A: אני חושבת שההפרדה היא לא מאוד איכותומית. אני חושבת שכל פדגוגיה, כל מה שסיפרת פה עכשיו זה פדגוגיה, זה נכנס תחת הכותרת של תורת החינוך. אני אתן דוגמה, כשלימדתי במכללה ידועה, מכללת חינוך ידועה, אז לימדתי בתוכנית של אסבה מקצועית, והגיעו נשים, כמו הדריכלים ועורכי דין, שרוצים להגיע לשליחות הזאת של... של חינוך, אבל בעצם הם רוצים רק ללמד. והם הגיעו והם אמרו לי, אני באה ללמד מתמטיקה, מי שרוצה שיישר. מי שלא רוצה שלא יהיה כאן. [00:06:50] Speaker B: חיבור, נעלמים. [00:06:52] Speaker A: בדיוק, אני רוצה שילדים שרוצים ללמוד מתמטיקה, אצלי, יצאו יודעים מתמטיקה. זה השליחות שלי בחינוך. עכשיו, זו שליחות מדהימה. בטח כשאת חושבת רגע על העולם של מחסור במהורים וכן הלאה, ואת אומרת, רגע, אנשים באים ממקצועות חופשיים ורוצים לבוא למערכת החינוך, זה מרגש, זה לא פחות ממרגש. ביחד עם זאת, את מבינה שעכשיו כאן צריך לתת להם את המקום של חינוך ולהגיד, רגע, מורה למתמטיקה, אנחנו יכולים גם להשיג ב-AI. אנחנו יכולים להשיג בכל מיני מקומות אחרים. אנחנו לא מחפשים בוטים, אנחנו מחפשים אנשים. אנחנו מחפשים אנשי חינוך, גם אם אתה רק מורה למתמטיקה, רק כמובן במרכאות, מורה למתמטיקה או מורה מקצועי, אתה עדיין נכנס למערכת חינוך שיש בה הכול, היא ציבורית, תודה לאל, יש בה הכול ויש בה את כולם. [00:07:40] Speaker B: והתלמיד הוא שלם. נסתכל עליו רק בבית אחד. [00:07:43] Speaker A: בדיוק, התלמיד הוא שלם, והחיים שלו הם מלאים, ויש לו יום שלם וחיים שלמים ומשפחה, וכל הדבר הזה נכנס לכיתה. בין אם הוא יודע או לא יודע, או הוא קם לא טוב בבוקר, או הוא מאוד רוצה ללמוד מתמטיקה ואין לו מושג, או הוא ממש לא רוצה הוא [00:08:00] Speaker B: תלוי מי הייתה המורה או המורה שלימדו אותו. [00:08:03] Speaker A: בדיוק, זה תלוי בכל כך הרבה דברים. אבל בסוף אני רוצה שמורה, ללמוד... מורה, יראו בתלמיד כאיזה משהו, איזו קוליות, איזה משהו מאוד מאוד שלם, וזו תפיסה של חינוך, זה לא תפיסה של הוראה. או רק של הורה, זו תפיסה של חינוך. תפיסה של חינוך, פדגוגיה, זה מה המטרות של חינוך. המטרות של חינוך הם לא ללמד מתמטיקה מדעים. אלה מטרות של מערכת חינוך, אבל מה המטרות של חינוך? אנחנו רוצים להוציא אותם, יודעים מה זה חברות? רוצים להוציא אותם אזרחים טובים? אנחנו רוצים שהם יהיו אנשים טובים? מה זה אנשים טובים? זה פדגוגיה, זה להבין רגע איך... איך מסתכלים על ילד, איך רואים ילד? [00:08:46] Speaker B: וכל התפיסה הזאת מתכנסת לתוכנית ראשית של מחנכות כיתה? [00:08:51] Speaker A: כן, כל התפיסה הזאת מתכנסת ממש לתוכנית ראשית של מחנכות כיתה, ועצם התוכנית... [00:08:57] Speaker B: אז זהו, אני אשמח שכל הכול תתייחסי ותגידי בקצרה מהי התוכנית שאנחנו מדברים עליה. [00:09:02] Speaker A: אז תוכנית ראשית קהילות מחנכות היא בעצם שותפות של קרן משפחת ליון, קרן פילנטרופית שהחליטה להשקיע במחנכות כיתה, יחד עם משרד החינוך. אגב, לחינוך יסודי במשרד החינוך. ואנחנו גוף מפעיל, אנחנו כל ישראל חברים, אנחנו גוף מפעיל של התוכנית הזאת. אחד מגופים מפעילים, אני חושבת שאחד מרכזי. ואנחנו בעצם נכנסים לבתי ספר ומייצרים קהילות מחנכות שבהן אנחנו גם מעבירים את המחנכות דרך איזשהו תהליך הכשרה, גם מייצרים איזושהי קהילה שבה אפשר ללמוד, להתפתח, להתייעץ, להביא גם דברים ומצוקות מתוך התפקיד והעבודה, וגם רוצים לקדם שוויון הזדמנויות באמצעות מחנכת הכיתה. [00:09:45] Speaker B: אז לפני שנצלול פנימה, אז חשוב לי באמת לציין שהתוכנית הזאת היא שיתוף פעולה רחב של אגף חינוך יסודי במינהל הפדגוגי של משרד החינוך, יחד עם קרן לאון, כל ישראל חברים, אליאנס כגוף מפעיל כמובן. אני עובדת בתוך האגף חינוך יסודי, אני עוקבת כחלק מצוות האגף על העבודה המאוד ענפה שיש בתוך התוכנית הזאת, והיא באמת מרתקת. כשאת ניגשת לעבוד עם מחלחות הכיתה, מה נקודת המוצא שלך לגביהן? [00:10:17] Speaker A: אני חושבת שהדבר הראשון והבסיסי ביותר זה שאנחנו רואים אני. רואה את מחנכות הכיתה כאלה שהגיעו לתפקיד הזה, למקצוע הזה, ואנחנו מדברים על תפיסת מקצוע, אבל שהגיעו למקצוע הזה לא בשביל השכה ולא בשביל היוקרה, כי זה הרבה פעמים לא מוצאים לצערי במערכת החינוך, אבל בשביל השליחות החינוכית. ואז הרבה פעמים אנחנו פוגשים איזשהו פער בשטח. והפער הוא לא כי נעלם את השליחות החינוכית. ראיתי מחנכות יוצאות ממכללות עם ברק בעיניים, גם ראיתי אותן עובדות, וגם ראיתי מחנכות ותיקות לגמרי שעדיין נמצאות עם ההתלהבות והברק בעיניים ועושות עבודה מדהימה. ואם זאת, יש איזה משהו במערכות מאוד מאוד גדולות, וזה קורה גם בתחומים אחרים, שמביא איתו שחיקה, שמביא איתו איזו עייפות, ואנחנו מאוד רוצים, לבוא ולהחזיר את הברק לעיניים של מחנכות הכיתה. לשאול אותן, להזכיר להן למה הן כאן. למה הגעת לכאן? מה במשפחה שלך? מה בבית שלך? מה בעבר שלך גרם לך להגיע לתחום החינוך? בוא נזכר בזה. בוא נקלף רגע את הקליפות של העייפות, ונחזור לגרעין, למקום שממנו את יוצאת. [00:11:27] Speaker B: אז העיסוק הוא ערכי? [00:11:29] Speaker A: העיסוק הוא מאוד ערכי, אבל גם העיסוק הוא פרקטי. זאת אומרת, אנחנו נעים בין ערכיות, ערכים ותפיסות, לבין פרקטיקות. עכשיו, אחרי שאנחנו עסקנו בזהות של מחנכת כיתה, במה היא מביאה איתה, באיזה מין מחנכת היא בוחרת להיות, כל מחנכת עושה את זה בדרך קצת שונה. במה היה ונעלם ואיך מחזירים את זה, אנחנו גם נדבר על איך את יכולה עכשיו לקדם שוויון הזה, איך את יכולה גם לראות את הילדים שלך בזהות שלהם, עם המשפחות שלהם. מה הערך המוסף של זה בכלל? איך, כאילו, השאלה של איך חוזרת אחרי שאנחנו שואלים למה, למה את כאן, למה דווקא את, למה עכשיו, למה דווקא בבית הספר הזה, בשכונה הזאת, עם האוכלוסייה הזאת, עם ההורים האלה, עם האתגרים האלה? כל בית הספר הוא עולם אחר לגמרי. [00:12:16] Speaker B: באיזה תשובות את מקבלת כשאת שואלת את הלמה הזה? [00:12:19] Speaker A: קודם כול, זה מדהים לראות את ההתרגשות מהעיניים של המחנכות. פתאום זה מכה בהם. שלא באנו עם איזו מצגת להרביץ להם תורה. צריך לבוא ולהגיד להם, אתן צריכות לעשות ככה, ככה זה נכון וככה זה לא נכון. באנו רגע לראות אותן, להקשיב להן. ואז הן מתחילות לספר סיפורים על הבית. אנחנו שואלות אותם, למשל, שאלות כמו... לספר על דמות השראה בעולם החינוך. שהשפיעו להם על התפיסה החינוכית, והם יכולים לספר על סבתא. [00:12:53] Speaker B: זאת הפדגוגיה מבוססת זהות, נכון? [00:12:55] Speaker A: לגמרי. זו הפדגוגיה מבוססת זהות שלנו. אנחנו עושים את זה גם בתהליכים מקבילים. אנחנו רוצים שמחנכות יחוו את זה שרואים אותן, קשובים להן, אכפת לי מהסיפור שלך, אכפת לי ממה שאת מביאה לתוך הכיתה. עכשיו את חוזרת לכיתה, צוגרת את הדלת, מה שהילד הזה מביא. [00:13:17] Speaker B: המחנכות באמת משתפות בתהליכים האלה, מתחברות לאבטים האלה של הזהות? [00:13:21] Speaker A: זה מדהים כמה כן, מדהים כמה כן. אני אגיד שהרבה פעמים כשנכנסים לחדרי מורים לתהליכים של הכשרה, גם מקבלים קצת איזו מתלחת שוננת של ציניות, של כבר שמענו, של מה, עוד השתלמות, ושעות צהריים, אחרי יום עבודה, כבר קשה לנו בשלב הזה. ואז כשמתחילים להדבר עליהן, על הזהות שלהן, על מה הן מביאות מתוכן, מאמונות שלהן, מערכים שלהן, שהם מבוססים, בית, זהות, היסטוריה, כל מה שהם מביאים איתן, זה מעיר אותן. זה פתאום רואים אותי גם בתוך המערכת הגדולה הזאת. זה לא מובן מאליו שרואים אותן. בבית ספר, זו מערכת, יש יועצת, יש מנהלת, אבל זו מערכת סבוכה. פתאום רגע יש שעתיים, אנחנו במעגל, אנחנו מסתכלים ואנחנו רואים אתכן. [00:14:07] Speaker B: אנחנו עסוקים בנו. [00:14:08] Speaker A: ממש עסוקים בנו, אבל בעומקים של בנו. לא בנו בפאן, בכיף וזה, לא בגיבושים שיוצאים, שזה סופר סופר חשוב, להתעבררות וגיבוש, אני מאוד מאוד בעד זה. אבל אנחנו מתעסקים, בנו, במי אנחנו, מה אנחנו מביאות לחינוך. בסוף אנחנו רוצות לזכור למה בנו לחינוך. זה לא מובן מאליו, זו בחירה אמיצה מאוד, כמעט אלוהית, אם את שואלת אותי. [00:14:31] Speaker B: מה שאת אומרת מעניין מאוד, וגם מתקשר לפרקים נוספים שדיברנו על ההיבטים של הזהות של המורים, ולא רק הזהות של התלמידים. מעניין אותי לדעת איך זה בא לידי ביטוי במה שקורה בתוך העבודה עם המחנכות עצמן, ואחר כך איך זה בא לידי ביטוי במה שקורה בתוך הכיתה. [00:14:49] Speaker A: אחד הכלים היותר משמעותיים שאנחנו עושים בו שימוש זה בעצם בניית קהילה. אני לא יודעת אפילו אם אני אקרוא לזה כלי, כי זה תפיסה. אנחנו מגיעים לבית הספר ובונים קהילת מחנכות, לפעמים בבתי הספר אין אפילו צוות. [00:15:02] Speaker B: מה זה אומר קהילת מחנכות? יש חדר מוריים, יש צוות, המנהלת עוסקת בגיבוש של הצוות. מה זה אומר קהילת מחנכות? [00:15:10] Speaker A: זה איזשהו מעגל שיש בו רק מחנכות כיתה וצוות ניהול, שבו הם יכולים, שאנחנו מייצרים בתהליכים אמון. והן יכולות לבוא ולהגיד את כל מה שקורה להן, כואב להן, את הכישלונות שלהן, את ההצלחות שלהן, דברים שבדרך כלל אין להן הזדמנות להגיד, לדבר על רעיונות, לדבר על יוזמות שהן רוצות לקדם. מה הן צריכות כדי להצליח? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן בקהילת המחנכות, ואנחנו רוצות שבתהליך מקביל, הם יעבירו את זה גם, את התפיסה הזאת, הראייה הזאת, גם לכיתה. מבינה שכיתה היא לא קהילה, היא לפעמים 35 ילדים וזה, אבל אם יש איזושהי תפיסה של יצירת אמון, אם יש איזו תפיסה של ביטחון שאפשר להגיד דברים, ואפשר להתייעץ על דברים, אפשר ללמוד ביחד, אז נעשה פה גם תהליך מקביל שהוא רוצוי מבחינתנו. [00:15:59] Speaker B: למה רק מחנכות? מה עם המורים המקצועיים בתוך בית ספר? הם לא זקוקים לדבר הזה? [00:16:05] Speaker A: כן, קודם כול, זאת שאלה, שאלת מיליון הדולר, מסייעת שאלה שכל הזמן חוזרת ועולה. הרבה בתי ספר מתקשים עם הסיפור הזה של פיצול חדר המורים, ואם זאת, אני אגיד שהתפיסה היא שמחנכות כיתה, הרבה פעמים לא זוכות להכשרה ספציפית על התפקיד שלהם כמחנכות כיתה. [00:16:24] Speaker B: זאת לא פרופסיה. [00:16:25] Speaker A: בדיוק, זה לא נתפס כפרופסיה. זה לא נתפס כפרופסיה. זה לגמרי פרופסיה, אבל זה לא נתפס כפרופסיה. ויש סוגיות שקשורות לחינוך כיתה, ואם מורה למתמטיקה מקבל הכשרה או השתלמויות בנושא מתמטיקה, גם מחנכת כיתה צריכה לקבל הכשרה בנושא של חינוך כיתה. זה סופר סופר חשוב, וכשלא עושים את זה ולא נותנים לזה מקום, יש לזה השלכות. [00:16:51] Speaker B: אני אגיד שזה סופר סופר חשוב, בעיקר בחינוך היסודי, שבו מחנכת הכיתה יש לה כמות שעות מאוד משמעותית בתוך הכיתה שלה. וההשפעה שלה לתלמידים, אני משווה את זה לחירטיבת הביניים, ובטח לעל יסודי, לנראות ולנוכחות ולמשמעות של מחנכת כיתה בחינוך היסודי, אני חושבת שיש משמעות כפולה ומכופלת בגלל הדבר הזה ובגלל מאפייני הגיל של הילדים והצורך שלהם באותו מבוגר משמעותי. [00:17:20] Speaker A: נכון. לגמרי ככה, ממש לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. יש לזה משמעות עצומה. מחנכת כיתה רואה את תלמידים שלה רוב שעות השבוע, בעצם. רוב השעות. לעומת בחטיבות, אנחנו עובדים גם בחטיבות הביניים, ושם העבודה תופסת ככה, כיוון אחר, שאני לא אדבר עליו כאן, אבל ביסודי, יש משמעות לאיך לראות ילד. כשאת רואה אותו 20 שעות בשבוע או 30 שעות בשבוע, את באמת, יש לך יכולת לראות אותו אחרת, להתבונן עליו, לשמוע אותו, להיות עם קשב אמיתי ועמוק. מה שלפעמים לא קורה במסגרות של חינוך על יסודי. [00:17:59] Speaker B: הזכרת קודם את הכוליות, את הצורך לראות את הילד השלם, וזה דבר שמחנכת יכולה לעשות בשל הכירותה הרבה, היא זאת שבקשר עם ההורים, היא זאת שפוגשת את המשפחה בהרבה מאוד מקרים, היא זאת שפוגשת את ההורים באירועים הקהילתיים, והיא זאת שאמורה להיות אמונה בעיקר על המתן המקום לזהות ולזהויות של הילדים בתוך הכיתה שלה. [00:18:20] Speaker A: נכון. ויותר מזה, אני חושבת שהן צריכות לקחת את הדבר הזה בחשבון בכל אחת מפרקטיקות שלהן של חינוך כיתה. למשל, כשאת מגיעה ליום הורים, לשיחת הורים, איך את מתייחסת להורים האלה? האם יש הבדל באופן שבו את מתייחסת להורים ממעמד כזו או ממעמד אחר? היא מצמח, זה לא במקום של רגע לשפוט עכשיו, את לא באיזושהי מועה, אבל היא מצמח, כשאת עושה איזו חשיבה עומק אמיתית, היא מצמח, ואת אומרת, רגע, והייתה לי שיחה כזאת עם מחנכות, שאי אפשר להאשים אותן בגזענות, והן מחנכות באמת מדהימות מדהימות, והן אמרו, כן, יש הבדל בין איך שהתייחסתי להורים ששניהם עורכי דין, לבין איך שהתייחסתי להורים שהם מרצה אתיופיה, ו... אני רוצה לדעת, כאילו, למה? אני לא גזענית, אני לא אוהבת אותם פחות, אני לא אוהבת את הילד שלהם פחות, אז למה? מה קרה לי? וזה ניתוח שהוא סופר חשוב לעשות אותו. [00:19:13] Speaker B: וזה מה שאתם עושים בקהילה? עיסוק במודעות? [00:19:16] Speaker A: אנחנו עוסקים המון במודעות, ובמה שנקראת לו תודעה חברתית עמוקה, או לרכיב את המשקפיים החברתיים. כי בסוף אני יכולה להסתכל על שיחת הורים ולנתח אותה, רגע, איך התייחסת? מה כן אמרת? מה לא אמרת? אבל אם אני רגע מכניסה לזה גם פרמטרים חברתיים, ונותנת לזה עוד איזה נופח, עוד איזה היבט, אומרת, רגע, שנייה, זה חשוב לי אם הם עניים או עשירים? זה משפיע אחר כך על ההצלחה של הילד שלהם? למה? למה זה משפיע? למה זה חשוב? לאיזה כיוון זה משפיע? האם אני רוצה שזה ישפיע? לא. אז רגע, איך אני עושה את זה אחרת? ואני ממש ראיתי מחנכות שלקחו את התפיסות האלה, את המשקפיים החברתיים האלה עם התודעה הזו, ולקחו את זה לפרקטיקות שלהם. [00:20:00] Speaker B: זה מאוד קשה, זה מאוד קשה. אני מנסה לחשוב כמורה, זה לשים איזושהי מראה. קבועה לעצמנו, ולחשוב כל הזמן האם אני מתנהלת בצורה הכי הוגנת בתוך התהליך הזה. והתשובות לא תמיד נעימות לנו. איך המורות מתמודדות עם הדבר הזה? [00:20:19] Speaker A: זה נכון. קודם כול זה באמת מאוד מאוד קשה. אני חושבת שהסיפור של קהילת מחנכות הוא הדבר שמאפשר לנו להביא נושאים שהם... [00:20:29] Speaker B: המרחב הבטוח. [00:20:30] Speaker A: בדיוק, שהם תפוח אדמה על העת, שהם קשים לי... קשה לי להתבונן על עצמי כמי שהתייחסה אחרת לאור. אני באמת לא רוצה לעשות את ההפליה הזאת, אבל הנה, קרה לי. למה זה קרה לי? זה משהו שהוא מאוד מאוד קשה, ואני חושבת ש... המחנכות, כשהן בתודעה החברתית, כשהן מקבלות הרגע את התודעה החברתית הזאת והן מתמסרות לתהליך, הן מאוד מאוד מודות עליו אחר כך. כי בסוף, עוד פעם, הם באו לאהוב ילדים לפתח אותם, לטפח אותם, הם לא באו לעשות הפרדות ו... והבדלים, והפליות, הם לא באו לעשות את זה בשום צורה ובשום אופן. ולכן כשאת שמה להם את המשקפיים האלה, רגע, זה מערער אותם, גרמת להם לחשוב. גרמת להם לחשוב, אולי גרמת להם לעשות משהו אחר, גם אם זה בכיתה שלהם. [00:21:19] Speaker B: הן מדווחות על זה שזה מייצר אצלם שינוי בכיתה? [00:21:21] Speaker A: הן מדווחות על זה, כן, הן ממש... תראי, הן קודם כול מדווחות שזה עושה שינוי אצלן. עכשיו, בכיתה זה קצת יותר קשה לבחון את זה וצריך להכניס, לצפיות וכן הלאה, אבל אצלן זה עושה שינוי. זה כמו שהרבה פעמים מדברים במחקר, על ההקשר המגדרי. ואז אומרים, בנים מקבלים יותר זמן במה מבנות, והם יותר מטבעים, ונותנים להם יותר לדבר, ושנייה שמחנכת מבינה את זה, אז היא אומרת, רגע, אוקיי, אז אני שנייה מסתכלת על הבנות שמרימות אצבע. אז אני מסתכלת על הבנות שהן שקטות יותר. אותו תהליך כאן, זה יותר קל במגדר, כי במגדר אין מעמדות. הסיפור המעמדי הוא מאוד מאוד קשה. ואוכלוסיית מורות, מחנכות כיתה, היא הרבה פעמים אוכלוסייה שעברה המוביליות חברתית בעצמה. והמקום של עוצמה שנובע מזה הוא חשוב להן. והן רוצות לשקף אותו לתלמידים. הנה, מי שרוצה מצליח, מי שרוצה יכול, בואו תהיו אתם גם כן בצד המנצח. הבעיה עם האמירה הזאת, שהיא אמיתית, שאני מאמינה לה, ושהיא גם מאוד חשובה, היא מאוד חשובה ומעצימה, זה שהיא גם מסמנת את הצד השני של מי שלא מצליח פשוט לא מתאמץ, לא עושה, לא רוצה, ואז שם איזה כובד אחריות על ילדים שאנחנו לא רוצים לשים עליהם, כיוון שזה לא תמיד נכון, כיוון שיש גם סביבה ונסיבות ויש עוד המון המון דברים שמשפיעים. [00:22:44] Speaker B: זה בטח תהליך מאוד ארוך, כי את מאמצת אותם עם מציאות מורכבת, [00:22:50] Speaker A: נכון, זה תהליך מאוד ארוך. היינו רוצים שהוא יהיה אפילו יותר ארוך ומשמעותי, אבל מה לעשות, שבאמת מחנכות כיתה עובדות מאוד מאוד קשה, והמון שעות. אנחנו נכנסים ל-60 שעות לבית הספר בעצם, 30 שעות במליאה, במסגרת הקהילה, ועוד 30 שעות שאנחנו מכנים ליווי גמיש, ששם אנחנו נותנים קצת יותר ליווי למחנכות שיותר צריכות, מבקשות, רוצות, או מלווים איזושהי יוזמה שהן רוצות לפתח בתוך בית ספר, ואנחנו לרשותן. הרבה פעמים גם מחנכות ייצרו קשר אחר כך, או דברו איתנו. [00:23:26] Speaker B: אז אתם לא רק מציפות את הדברים, אלא אתם גם נותנים להם איזשהו מענה וליווי לדברים שצפו ולשאלות שמתעוררות אצלם. [00:23:33] Speaker A: לגמרי. ואני אגיד גם שאנחנו נכנסים לתהליך של לפחות שנתיים. זאת אומרת, במודל הבית ספרי שנתיים, במודל רשותי זה של בין שלוש לארבע שנים. זאת אומרת, אנחנו נכנסים לתהליך. ואנחנו מגיעים כשותפים, אנחנו לא באים להציץ, לראות להם מה שנקרא, לבדוק מה לא עובד, מה לא בסדר לתקן, אנחנו לא באים לעשות את הדבר הזה, אנחנו באים ללמוד איתם ביחד רגע, מאיפה הן באות, מיהן, לא כל צוות דומה לצוות אחר, לא כל בית ספר דומה לבית ספר אחר. [00:24:03] Speaker B: והמטרה המשותפת והמוצערת היא קידום שוויון הזדמנויות? [00:24:08] Speaker A: כן, בעצם יש לנו שתי מטרות מוצרות. אחת זה באמת קידום הפרופסיונליות, המקצועיות, תפיסת התפקיד והמקצוע של מחנכת כיתה, מאוד מאוד חשוב. [00:24:18] Speaker B: מאוד. [00:24:19] Speaker A: מתוך זה, מתוך זה אנחנו אומרים, רגע, מחנכת כיתה, את כל כך חשובה, את כל כך מרכזית ומשמעותית, שיש בידיים שלך את הכוח לקדם שוויון הזדמנויות בכיתה שלך, עבור התלמידים שלך. [00:24:31] Speaker B: ואיך עושים את זה במערכת כל כך מורכבת וגדולה? [00:24:34] Speaker A: כן, יש לך תמיד שאלות מאוד של מיליון דולר. זה באמת מאוד מורכב. נגיד שמחקרים שקרם משפחת ליאון הזמינו ממוסדות אקדמיים, בעצם הראו שיש שלושה תחומים שמאוד משפיעים על הסיפור של קידום שוויון הזדמנויות. ואם אנחנו נפעל בתוך שלושת התחומים האלה, אנחנו נסייע לקידום שוויון הזדמנויות. עכשיו, שוויון הזדמנויות במשהו, בעוד צעד, בעוד שני צעדים, עכשיו במשהו, בחודש הבא עוד משהו אחר, לאט-לאט בצעדים בטוחים, שלושת התחומים. [00:25:08] Speaker B: אני תמיד אומרת שחינוך בכלל זה לא מתג, זה לא או כן או לא, זה דימר, אנחנו לאט-לאט מגבירים את האור בתוך התהליך הזה. אז אני אשמח שנתחיל לפרק את שלושת התחומים האלה. [00:25:24] Speaker A: מהולה. אז שלושת התחומים הם בעצם אקלים וביטחון, כי כשלילד מרגיש ביטחון, אפרופו קהילת המחנכות, בסדר? כשילד מרגיש ביטחון להיות הוא, כשהוא שמח במישהו והוא מרגיש בטוח להגיד דברים, אז הוא יפרח, אז הוא ילמד, אז הוא ירגיש בטוח לשאול שאלות, הוא ירגיש בטוח לעשות משימות, ירגיש בטוח להיכשל, יש משמעות לדבר הזה. התחום השני... [00:25:55] Speaker B: הוא זהות ושייכות. [00:25:56] Speaker A: שוב, אני חושבת שפרקים אחרים ממש העמיקו בדבר הזה, אבל כשילד מרגיש שיש מקום לבית שממנו הוא בא, לזהות שלו, הוא מרגיש שייך לבית הספר, אז הוא גם יפרח. כשהוא מרגיש שזה לא שלו, שהוא עורך פה. שהוא צריך לבקש רשות, מה שנקרא, דרידה, שאמר, כן, רגע, מי האורח, מי המערך? מי יכול לפתוח את המקרר בבית? כשהוא מרגיש שרק ילדים מסוימים יכולים לפתוח את המקרר בבית, אז הוא מרגיש שאורח, ואורח לא עושה את אותו הדבר שבעל בית עושה. אז ילד שמרגיש שייך, שיש מקום וכבוד לבית שלו, להורים שלו, ירגיש גם יותר בטוח להתקדם, להתפתח, גם להיכשל, להצליח, לבקש, והנושא השלישי, התחום השלישי, הוא תפיסה עצמית. שזה כמובן, כל ילד צריך להאמין ביכולות שלו ובעצמו להתפתח ולעשות. כל ילד צריך להרגיש מסוגל לחלום, ושתהיה לו התמיכה בתוך הקופסה הצבעונית הזאת, בתוך שנות בית הספר. להגשים את החלום, להתקדם לכיוון החלום, להתרסק מול חלום, בסדר? אנחנו גם לא באים ומגשימים את כל החלומות. לפעמים להתרסק מול חלום, ולדעת שזה בסדר, ולקום, ואתה בסביבה בטוחה. תראי, בסופו של דבר, ההתנסויות שלנו בחיים, הן לא תמיד במקום בטוח, ואנחנו לפעמים נופלים על רצפה קשה. אז בבית ספר, בקופסא הצבעונית, זה בדיוק המעבדה הזאת שבה אפשר רגע להיכשל, ומחבקים אותך. יש שם מי שרואה את זה, מי שיכול לתת לזה איזשהו משוב. [00:27:36] Speaker B: וככה את רואה את הקופסה הצבעונית כמרחב בטוח מאפשר? [00:27:40] Speaker A: כן, אבל לא רק. אני חושבת שאולי הדבר החשוב ביותר שיכול לקרות בקופסה הצבעונית הזאת זה שילדים ייכנסו ממעמדות שונים, וירגישו שהם באמת שווי הזדמנויות. [00:27:56] Speaker B: הם חלק מהצבעים. [00:27:58] Speaker A: הם חלק מהצבעים, אבל במובן שמבחינת הצוות, הם יכולים הכול. עכשיו אנחנו כאן כדי לעזור לכם להתנסות, לראות מה אתם אוהבים, במה אתם מאוד חזקים, לאן אתם רוצים לקחת את זה, אבל קודם כול, לא להגיד, רגע, השחמת זה לא בשבילך, ופיזיקה זה לא בשבילך, ולהגיד, הכול בשבילכם. זו הקופסה הצבעונית הזאת, זה מקום שבו... אנחנו רגע משילים את הדעות הקדומות ואת הסטיגמות, וכל מיני דברים שמונחים על כתפיים של ילדים שלא צריכים להיות שם, ולאפשר דברים לקרות בלי ההשפעות המזיקות של הסביבה. [00:28:37] Speaker B: טלת, אני מקשיבה לך ואני שואלת את עצמי מה הסיפור האישי שלך, כי כל מי שהגיע עד כה להתראל ין, תמיד מגיע מאיזשהו, כמו שאמרת למורות, כולם מגיעים מאיזשהו סיפור אישי. אז מה הסיפור שלך? אם את מוכנה, כמובן, סליחה. [00:28:54] Speaker A: כן, בטח, בשמחה. נולדתי וגדלתי בבר שבע. אני משפחת פועלים, בסך הכול מעמד פועלים. אצלנו בבית הדבר החשוב ביותר היה בית ספר. זה היה ברור לגמרי בשנות ה-80-90, שבהם גדלתי בשנות בית הספר שלי, שבית הספר זה הדבר החשוב ביותר. זה מה שיכול לגרום לך להגיע למקום טוב, זה מה שיכול לגרום לך... לא לעשות כלום, שלא ייצא ממך כלום, מה שנקרא. [00:29:21] Speaker B: זאת אומרת, הייתה הבנה שבית הספר הוא המינוף של מוביליות חברתית. [00:29:25] Speaker A: חד משמעית. ממש זה היה השיח. לא דיברו במושגים, לפחות לא בבית שלי, של מוביליות חברתית, אבל לגרמו אמרו שעכשיו זה הזמן, מי שישקיע בבית הספר ויצליח בבית הספר, לא יהיה בסופו של דבר מקבץ נדבות, בסדר? [00:29:40] Speaker B: זה הבית, השכונה, הקהילה? [00:29:44] Speaker A: זה הבית, השכונה, הקהילה ובית ספר. [00:29:47] Speaker B: ובית ספר. [00:29:47] Speaker A: ובית ספר. גם בבית הספר, זה היה המסר שקיבלנו. מי שישקיע וילמד וישקדן ויחרוץ אל המילים... והתאמץ. והתאמץ. חרוץ, חרוצה, זאת הייתה המילה. מי חרוץ ומי הצלן. אלה היו המילים. יצליח, ומי שלא, חבל על העתיד שלו בגדול, בסדר? [00:30:08] Speaker B: הילד החרוץ על כיתתו ירוץ. [00:30:10] Speaker A: משהו כזה. כן, באמת אלה היו המילים. אבל מה שלא הבנו אז, אני חושבת ושאני מבינה יותר עכשיו, בתוך מחקרי הדוקטורט שלי, ובכלל המחקרים בסוציולוגיה והעבודה שלי, זה שיש עוד הרבה מאוד היבטים, שגם אם נלמד בבית הספר ונהיה חרוצים ושקדנים, וגם אם יהיה להורים שלנו כסף לתת לנו שיעורים פרטיים, או אם יעשו סדרה עדיפויות וייתנו לנו, הרבה דברים ייחסרו עדיין לבני המעמד הנמוך, כמו למשל און תרבותי, און חברתי וכל הנכסים שזה מביא... [00:30:46] Speaker B: יחסרו להם או שההכרה בהם חסרה להם? [00:30:51] Speaker A: לא, זה משפיע לצערי ממש ממש על פרקטיקות, על התנהלות במרחב, וגם על התנהלות היחסים המוסדיים. [00:31:02] Speaker B: אני אשמח לדוגמה. [00:31:04] Speaker A: תך דוגמה. אתה שאלת אותי על עצמי, אז כשהגעתי לבית ספר המוניגות חינוכית במנדל לפני, זה היה לפני כעשור, פגשתי שם מישהו, שככה בשיחה בשמאלתו כזה איתו, הבנו שהיינו... ששנינו מברז 7, ואז הבנו ששנינו מאותו תיכון, ואז הבנו ששנינו מאותה שכבה, ששנינו ילדי אותה שנה, ולא הבנו רגע מה קרה פה, איך פספסנו אחד את השנייה כל הדרך. [00:31:27] Speaker B: תיכון גדול? [00:31:28] Speaker A: תיכון גדול, אבל הכרנו. הכרנו, זה תיכון מקיף, כל המקיפים, כל בתי הספר בברז 7 הם מקיפים, הם כאילו, הם גדולים. אבל זה היה מאוד מוזר, כי רוב החברים שלי גרו בשכונה שהוא בא. זה היה מאוד מוזר שלא הכרתי אותו, ואז הוא שאל אותי שאלה שהולכת איתי, הוא שאל אותי, תגידי, עשית שנת שירות? ואמרתי לו שלא. אז הוא אמר לי, איך לעשות שנת שירות? זה מתלבש עלייך בול, זה בדיוק את, זה בדיוק איך שאת מדברת ומה שאת אומרת ומה שאת עושה. [00:31:57] Speaker B: שנת שירות זה משהו שבדרך כלל מגיע אחרי שייכות לתנועת נוער מסוימת? [00:32:03] Speaker A: בדרך כלל, אבל לא רק. [00:32:05] Speaker B: לא רק. [00:32:05] Speaker A: הרבה פעמים זה ככה, זה איזשהו המשך טבעי כזה, והמודעות צומחת בתוך תנועת נוער, אבל לא רק. ואז התשובה שלי הייתה מאוד... לי היא חאיבה. אני לא ידעתי. [00:32:18] Speaker B: לא ידעת. [00:32:19] Speaker A: אני לא ידעתי על האפשרות הזאת ושהיא קיימת עבורי. [00:32:23] Speaker B: לא ידעת שזה קיים או בכלל לא חשבת שתוכלי להתקבל לדבר כזה? [00:32:30] Speaker A: אני לא ידעתי שזה קיים בבר שבע. אני לא ידעתי שאני יכולה ללכת ולהתמען לזה, לא ידעתי שיש מיונים איפה, מי ממען, לא ידעתי. באופן כללי הייתי ילדה שכל הזדמנות שבאה לפתך הייתי קופצת עליה. יש חוג רדיו, יש חוג עיתונאות, יש נגינה. כל דבר קפצתי אליו, ואני לא רואה שום דרך שבה לא הייתי הולכת להזדמנות כזאת, שבאמת מתאימה לערכים שלי ולמה שאני מאמינה בזה. [00:32:59] Speaker B: זאת אומרת, מה ששוויון הזדמנויות בראש ובראשונה זה קודם כל שוויון ונגישות לידע. [00:33:05] Speaker A: אני חושבת שכן, זה גם שוויון ונגישות לידע, אבל זה לא רק שהידע יהיה במדיות השונות, כי היום יש רשתות חברתיות, ולכאורה הידע פתוח. אבל השאלה הרגע היא, האם אני יודעת לאיזה ידע לגשת? זה כמו האיי-איי, האם את יודעת איזה שאלה לשאול אותו? כי אם לא, אז מה אתה אשיב הכלי הזה? אם כן, זה כל העולם בקף ידך. אז זה בערך אותו הדבר. אם ההורים שלי יודעים לאן לפנות, את מי לשאול, מה לחפש? שנת שירות זה משהו שאני רוצה לחפש בכלל? אז אני אחפש. אבל אם אני לא יודעת לחפש את זה, אז מה זה עוזר לי שיש נגישות לידע? כתוב לי בעיתון, שנת שירות, ואין לי מושג מה זה. כשאני גודלת על זה, כמו שהוא גדל על זה וצמח בתוך תנועת הנוער, והוא לא רואה שום דרך אחרת. ברור לו שאחרי תנועת הנוער הוא ממשיך לשנאת שירות. זה משהו אחר, זו כבר צריכה אחרת של הידע. אז זה לא רק שהידע יהיה נגיש, זה גם האופן שבו אתה יכול לצרוך אותו. שזה לא לכולם יש. [00:34:06] Speaker B: כשהתכוננתי לקראת המפגש בינינו וקראתי חומרים שכתבת, סימנתי לעצמי איזושהי פסקה שאני חושבת שלא הבנתי אותה מספיק ועכשיו היא מתחברת לי ואני אשמח להקריא אותה. קידום מערכת חינוך שוויונית ונקייה מתיוגים שתאפשר לכולם לצמוח ולהתפתח לבני אדם ראויים ומשמעותיים עם הזדמנויות אמיתיות למימוש יכולתיהם בלי שמוגבלויות של תרבות וסטטוס חברתי-כלכלי יגדירו את עתידם. אני דיברתי הרבה על הסיפור של הטיוג, דיברנו הרבה על הסיפור של הצמיחה, הסיפור של הזהות והסיפור של התרבות, אבל את מדברת גם על ההזדמנויות שאת מרגישה שנחסמו ספציפית ממך בסיפור הזה, אבל כנראה יש הזדמנויות נוספות גם היום שנחסמות אולי, או לא מתאפשרות לתלמידים שנמצאים היום במערכת. [00:34:55] Speaker A: כל הזמן יש. [00:34:56] Speaker B: כל הזמן? [00:34:57] Speaker A: כל הזמן יש. אני אגיד שזאת לא בעיה רק של מערכת החינוך. בסדר, לפעמים היא קיימת בתוך מערכת החינוך, למשל, בהבדלים בין פריפריה למרכז, למשל, בהבדלים בין חינוך ציבורי לחינוך פרטי או סמי-פרטים, סר בישראל פחות פרטי, או ייחודי, או... אבל ההזדמנויות נחסמות כבר מהבית הרבה פעמים, או נפתחות מהבית. [00:35:24] Speaker B: אתה יודע, זה מעניין, אנחנו מדברים בפרח ההוגנות שאנחנו פיתחנו, באגף חינוך יסודי, יחד עם ג'ויינט השלים, על רכיבים שונים, עקרונות שונים, שביחד מרכיבים את היכולת לייצר. אקו-סיסטמוגן, ואחד מהם זה שקיפות, וזה היה העיקרון שהיה הכי קשה לי להבין אותו. את מדברת על שקיפות. [00:35:44] Speaker A: כן, אני מדברת על שקיפות, והעניין בשקיפות שמאוד מאוד מעניין לראות זה שהוא הולך לשני צדדים גם. הפעם אחת זה באמת לראות רגע שילד שקוף בפני המערכת או בפני החברה, או ההזדמנויות שקופות, לא, והוא לא רואה אותן וזה לא נגיש לו וכן הלאה. [00:36:01] Speaker B: ומה הדבר הנוסף? [00:36:02] Speaker A: אבל הדבר הנוסף הוא באמת השקיפות של הכוח של המעמד, שהרבה פעמים מעמדות גבוהים לא מבינים כמה פריבילגיות יש להם וכמה פריבילגיות שלהם סיפקו איזושהי דרך מאוד קלה ונוחה לילדים שלהם להצליח. הם תמיד ישייכו את זה לכישרון ויכולת. אף פעם לא ישייכו את זה לרגע, יש להם מלא הזדמנויות, יש לנו מלא קשרים. יש לי את הגישה על המידעים הנכונים, אני יודעת לעשות עבודה ולהשיג מה שאני רוצה. יש אוכלוסיות שכל הדלתות נפתחות בפניהן. ואני אומרת את זה, אני אומרת את זה באמת לא בטעון מאשים, כי בעצם... זה כמעט בלשמינה. בטח באקסטר של הורים, הורים רוצים שיהיה טוב לילדים שלהם, הם רוצים לעשות... שלילדים שלהם יהיה הכי טוב, הם רוצים לטפח אותם, לפתח אותם, וזה הכי טבעי והכי נכון והכי טוב. אבל אנחנו, שוב, כאילו, לעלות את הרחפן לשמיים ולהסתכל רגע על תמונה סוציולוגית ולהגיד, אוקיי, אבל איפה שאין את זה, את ההורים האלה החזקים שעושים את הדבר הזה, יש מערכת ציבורית. בואו נראה מה התפקיד שלה בצמצום הפער הזה. ולתת את העון החברתי הזה, את העון התרבותי הזה, ולגשר, ולנסות להבין שעכשיו ילד מסוים קיבל מה שההורים שלו רוצים, כי הוא נח לי מכתב מאורך דין על השולחן, הייתה קיצוניות, אבל היא קיימת, וילד אחר לא קיבל כי ההורים לא היו מספיק מסוגלים לתאר לי את המצוקה שלהם, ואני אמרתי, אוקיי, יש לי משאב מוגבל, אז לאן לוקחת אותו? שנייה, לעשות הולד, להרכיב שוב את המשקפיים החברתיים ולהגיד, מה התפקיד שלי עכשיו כעובדת בממלכה, כמי שמייצג את המדינה, את המערכת, את מערכת החינוך הציבורי? נגיד שנייה, אני רוצה לעשות את אותו הדבר, ובאמת להתאים את מה שצריך לילדים. [00:37:48] Speaker B: את מדברת כרגע בקול של מורה, בקול של מנהלת, בקול של מנהלת מחלקת חינוך, בקול של משרד. [00:37:56] Speaker A: בכל הקולות. אני חושבת, בכל הקולות, לדעתי, אני פגשתי את זה מאוד כשניהלתי מחלקה חינוכי מיוחד ביריית ביר שבע. שם אני כל הזמן הכרחתי את עצמי שנייה לנשום עמוק ולהגיד, אוקיי, כאן הם דורשים מאוד מאוד חזק מאוד, דופקים על השולחן, וכאן לא, אבל אני רוצה לראות באמת מה צריך ומה נכון. ולפעמים זה היה קשה. וזה נכון גם ברמת מורה. [00:38:21] Speaker B: קצת אני חושבת, לפני שאני אגיע לרמת המורה, ואני התלבטתי אם להגיד קודם, בכל זאת בסוף זה מוקלט ומתועד, באמת חשבתי על בתי ספר לחינוך מיוחד, לא בביתים של הפרות תקשורת, ילדים עם הפרות התנהגות. כשתמיד מדברים על זכות הבחירה של ההוריה, ומה זכות הבחירה של המערכת, והאם ההוריה יודע לבחור את הדבר הנכון, זה לא שייך לפרקים האלה, יש לי תפיסה מגובשת בעניין הזה, אבל אני אומרת הרבה פעמים, מספיק תיכנסו רגע לבית ספר של ילדים עם בפורות התנהגות. וסליחה, לכל שזה לא בכל מקום, אבל במקומות שאני מכירה, אפשר לראות מאיפה מגיעים הילדים. [00:38:58] Speaker A: כל כך נכון, ממש. גם אני ראיתי את זה. ושוב, זה עוד פעם הסיפור של הרחפן. כי ברמה של התלמיד, אם מנהלת מחלקת חינוך, או עכשיו זה בידיים של משרד החינוך ועדות סמר, זכאות ואיפיון, אבל כשאת מסתכלת על ילד, את רוצה את טובתו. את אומרת, אני רוצה לשים אותו במקום שהכי נכון, אין לי ספק בדבר הזה. אבל לא פעם, תרים מרחפן לשמיים, תסתכלי על בית ספר כזה עם בעיות התנהגות, ואת תמצאים מאפיינים סוציאליים מובהקים כמעט. כמעט מובהקים שקשה לא לשים אליהם לב, וגם תראי, שפתאום בבתי ספר דמוקרטיים וכל מיני פתוחים, את תראי ילדים שיש להם בעיות התנהגות, אבל אם הם מעמדות יותר גבוהים, ומצאו את האלטרנטיבות האחרות, היוקרתיות, הלא מתייגות, שומרות על איזושהי רמה מסוימת חברתית, לימודית, של פעילות משמעותית וכן הלאה. ולכן... אני חושבת שהתמונה הסוציולוגית חייבת, חייבת לשרת אותנו במערכת החינוך כל הזמן. היא חייבת ללוות אותנו והיא צריכה להיות לא מנותקת מעולם המעשה. [00:40:05] Speaker B: וכולנו צריכים לשים מראה מול הפנים. [00:40:08] Speaker A: לגמרי, ממש. [00:40:10] Speaker B: אני מנסה לחשוב על המשפחה שלי. אני גדלתי בבית לא עמיד, אבל אני זוכרת שאתמול הקלטתי פרק, ומי שאמרה, אני דור ראשון להשכלה גבוהה, אמרתי, גם אני דור ראשון להשכלה גבוהה, אבל אני... סבא שלי היה כרחובות, אבל אני נמצאת במקום אחר כשאני מספר את הדבר הזה. אני גדלתי בבית שבו הלכתי ללמוד באמת במקום פרטי, אולפנה של בני עקיבא, מסגרת שהגיעו אליי ילדים מכל מיני מקומות, אבל חלקם קיבלו מלגה, ואני... הורים שלי שילמו. ואני חושבת על הילדים שלי שבסופו של דבר באמת, למדובר, אני זוכרת את השיחה שהייתה עם הבת שלי לפני כמה שנים, והתחלתי להגיד, הבן הגדול שלי, אני מניחה שהוא יהיה כך וכך, והבן השני יהיה כזה וכזה, בשלב, מה הייתי? אמרתי לה, את יכולה לעשות כל מה שתרצי. והמושג הזה שאת יכולה לעשות כל מה שתרצי, כנראה הוא לא משהו שכל הילדים... גם אם אומרים להם, לא כל הילדים מאמינים שבאמת זה הדבר שהם יכולים לעשות. כלומר, חלק מהעניין הוא לפתח את זה לידים גם את האג'נסי שלהם. לא רק את האמירה של מה זה, אתה עצמך יכול לגייס את המערכת סביבך, ומקסימום אני אעזור לך קצת, ויש ילדים שלא. [00:41:22] Speaker A: וואי, כן, ממש. כתבתי מסע עכשיו לאיזו מסגרת אחרת ש... ושם ממש תיארתי רגע את המקרה שבו, מקרים שבהם תלמידים שאף אחד לא אמין בהם חוזרים אחרי צבא למורה. את זוכרת שאני... אותי, שלא אמנתי, שאמרת שלא ייצא ממני כלום. שאף אחד לא עוזה, ואז... [00:41:44] Speaker B: אני מכירה את הסיפורים האלה מלקויות למידה, והפרעות קשב וריכוז. בדיוק. אבל זה לא רע. זה הסיפורים שאני אוספת. [00:41:49] Speaker A: נכון, אבל הרבה פעמים הפרעות קשב וריכוז, הן גם הולכות עם הדבר הזה. עם מעמד וכן הלאה. אגב, אם מסתכלים על זה רגע בפריזמה של משרד החינוך וחינוך מיוחד, זו הפרעה, אני רגע קוראת לזה בשם הקליני שקשה לי איתו, אבל הפרעה שהיא הכי נפוצה, והיא מקבלת הכי פחות משאבים. למה? זאת אומרת, בגלל שהיא הכי נפוצה אולי, אבל זה לא באמת עושה שכל, כי אם יש ילדים בקצה שצריכים המון, המון, המון משאבים, צריך לתת להם את זה, אבל בעצם... האופק שלהם הוא לא כל כך מבטיח כמו המון, המון ילדים עם ADHD, שהאופק שלהם מאוד מאוד מבטיח. אם אנחנו מדברים על אנשים ועל אזרחים ועל... [00:42:38] Speaker B: אנחנו נכנסים כאן לעולם שלם. אני אגיד שאני מדברת על מודל ה-MTSS, אני חושבת שחלק מעניין של הפועלות קשב, זה הרבה מאוד מהדברים אפשר לעשות בתוך הכיתה. אנחנו מדברים, נחזור למחנכות, זה המון המון דברים שאפשר לעשות בתוך הכיתה, ולא תמיד צריכים להפנות אדם לאיזה סוג של מיקור חוץ, אני קוראת לזה, איזשהו מוקה פנימי. אבל אני רוצה רגע במיוחד לחזור לסיפור של האג'נסי. זאת אומרת, אני מבינה, שם עבורי מראה כמישהי שעובדת במטה, אני יכולה לחשוב בקובע של מדריכה, בקוב� לא הייתי צריכה לשים את המראה הזאת בעצמי. אני מנסה לשים רגע את המראה מול הילד עצמו. זאת אומרת, אני מבינה מה אנחנו מצופה מאיתנו לעשות. לא מבינה מספיק, אנחנו נדבר על זה עוד פעם, אבל גם לילד יש פה אחריות בתוך התהליך הזה. [00:43:23] Speaker A: כן, חד משמעית, לילד יש אחריות, וממש חשוב לו להסיר את האחריות ממנו ולהגיד, או-קיי, זה הכול הסביביו, זה אתה לא השם, אז זה לחלוטין נכון. [00:43:32] Speaker B: מה את רוצה לראות אצל הילדים האלה? [00:43:34] Speaker A: אני רוצה שהם ידעו להגיד, זה לא נכון ששחמת לא בשבילי, אני רוצה לנסות. זה לא נכון שרובוטיקה, אני, בגלל שאין לי בבית ואני לא יודע, אני כן רוצה רובוטיקה. אם אני רואה שזה לא בשבילי, אז אני אזוז, אבל זה לא נכון. אני כן אהיה טוב באנגלית אם אני אקבל עזרה. אני רוצה שהם ידעו להגיד את זה, אבל הם לא ידעו להגיד את זה הרבה פעמים אם אין... אם אין את מי שבאמת מצד החינוך יאמין בהם ויגיד, אוקיי, נכון, רגע, שנייה, גם אם טעינו, גם אם אמרתי, רגע, שחמת לא בשבילך, אולי טעיתי. אתה יודע מה? אתה צודק, אני שומעת אותך ואתה צודק. ויותר מזה, שיגידו, רוב הילדים לא יבואו ויגידו לי דבר כזה. אני צריכה לראות את זה, אני כמבוגר אחראי, אני כמערכת חינוך, ציבורית, אני כעשת חינוך. [00:44:23] Speaker B: תודעה חברתית נדרשת כאן. [00:44:25] Speaker A: בדיוק. אנחנו חייבים להיות במקום הזה, כי למרות שאנחנו רוצים לשים אחריות על הילדים, הם עדיין ילדים, ואנחנו עדיין מובילים אותם. [00:44:35] Speaker B: כל מה שאת אומרת מתכנס וחוזר שוב להיבט המאוד משמעותי של תודעה חברתית, שמתורגמת אחר כך לעשייה. [00:44:43] Speaker A: נכון, אני חושבת שבתוך מערכת החינוך, חשוב שנשים לב רגע שבסופו של דבר ילדים מגיעים מבתים שונים. כל ההורים הם הורים טובים ושרוצים להשקיע בילדים שלהם, לא ספק, אבל א', גם מבחינה תרבותית עושים את זה קצת אחרת, ובית הספר עושה את זה בצורה מאוד מאוד מסוימת, שלא תמיד יש שם מקום לכל הנכסים התרבותיים של כל בית ושל כל זהות שצריך לשים לב לדבר הזה. [00:45:12] Speaker B: והמפגש הזה הוא חשוב. [00:45:14] Speaker A: המפגש הזה הוא סופר חשוב, כי שוב, כי יש ילדים שמרגישים שבית הספר הוא מאוד מאוד שונה מהבית. בערכים, בפרקטיקות, בנראות. [00:45:26] Speaker B: אני חוזרת לסיפור שדיברת על מתמטיקה קודם. זאת אומרת, רואים אותם בציונים שלהם, במתמטיקה, ציונים גבוהים, ציונים נרוכים, לא משנה, רואים אותם בהישגים שלהם, רואים אותם בביתים שונים, אבל לא רואים את הזהות שלהם, לא רואים את מה שעומד מאחוריהם. אני קצת נזכרת בסיפור, איזשהו קטע של שיח בן מורה למנהל בסרט הכוכבים של שלומי. וכשהמנהל שואל את המורה, אז מה את יודעת להגיד על שלומי? והיא נכנסת לביתים מאוד קטנים, היא לא רואה את הסיפורים. אמא האתה מאוד עוזר בבית, אבל... מי הוא שלומי בתוך התהליך הזה, על האנלוגיה הזאת. רואים אותי במתמטיקה שלי, רואים אותי באנגלית, גם אם אני מצטיין, אבל לא רואים אותי, לא רואים את הבית שלי, לא רואים את התיק הגדול והמלא שאיתו אני מגיעה. [00:46:11] Speaker A: נכון, נכון. תראי, למשל, סתם, תקחי דוגמה, טקס, שהוא מאוד מאוד חשוב לבית ספר, ותמיד בטקס יש שירים או טקסטים, ואף פעם אין שיר שנשמע כמו שיר שאני שומעת בבית. מה זה מדבר על הבית שלי? מה זה מספר לי על הבית שלי? על הלגיטימיות של המוזיקה שאני שומעת בבית. או אם מצטטים אנשים בתוך טקס, או אם לומדים... זה מדובר המון בהקשרים של חומרי לימוד, וזה ספרי היסטוריה, וזה סיפור מסופר וזה סיפור לא מסופר, וזה סופר סופר חשוב ומשמעותי. אבל גם בהיבטים הקצת יותר עקים. אז עכשיו זה פוגע בנו כמבוגרים, זה נוגע לנו באיזה ציפור נפש. ועכשיו בואו ננסה לחשוב על ילדים רקים, שזה... שאנחנו בבית הספר, המקום שבו אני אמרו ללמוד, להיות. ללמוד, להיות בן אדם, ללמוד ערכים. וזה מאוד מנוגד למה שאני מקבל בבית, אז מה זה אומר על ההורים שלי? מה זה אומר שהם לא טובים, שהם לא בסדר? זה מקום מאוד קשה להיות בו. זה מקום שאפילו עורך, אתה לא מקבל את התחושה של עורך, כי עורך עוד איכשהו קצת מכבדים ופותחים את הידיים. אתה לא רק לא שייך, אתה אפילו לא עורך, אתה פשוט לא שייך. [00:47:32] Speaker B: זה לא המקום שלך. ובגיל הזה אתה אולי עוד לא מבין את זה, אתה מבין את זה הרבה פעמים רטרואקטיבית. [00:47:38] Speaker A: נכון. [00:47:38] Speaker B: אתה מבין חוסר תחושה לא נוחה, או חוסר מוטיבציה, או חוסר רצון להיות מעורב, אבל אתה לא מבין, אתה לא יודע להמשיג את הסיבה לדבר הזה. [00:47:48] Speaker A: לגמרי. [00:47:49] Speaker B: וזה התפקיד שלנו, כמובן. [00:47:50] Speaker A: א', זה התפקיד שלנו, ומה קורה כשילד מרגיש ככה ולא יודע להמשיג? אז הרבה פעמים הוא יסרוק כיסא. הוא לא יעשה מבחן. או שהוא יאמץ לעצמו את כל הכללים והמנהגים של בית הספר, והתנקר לבית, או... זאת אומרת, הוא יעשה משהו, הוא יאמץ איזושהי התנהגות שתעזור לו להתמודד עם התחושה הזאת שלו. [00:48:12] Speaker B: אני זכרת שבאחד מהרעיונות, סליחה שאני לא זוכרת עם מי, היא סיפרה על תלמידה שהמורה דיברה על הגשם, על מקור המים, והיא אמרה, אלוהים, מוריד מים. והמורה אמרה לה, זה לא קשור עכשיו. ובזה נגמר. היא פירקה את השיעור והיא יצאה חוצה. [00:48:28] Speaker A: ממש... ממש... גם... יש גם איזה סיפור חזק. שמאיטל בראון מנדלוביץ', שהיא סמנכאלית של קרן משפחת ליון, כל הזמן מספרת אותו, היא מספרת שכשהיא הגיעה לכיתה, נגמר לי, א', והמורה שאלה, איזה חג אתם הכי אוהבים? והיא אמרה, חג הבסיסה, משהו כזה, איזשהו חג של יהדות לוב וטוניס. והיא אמרה לה, לא, לא, לא חגים של ערבים, חגים שלנו. ומה האמירה כזאת עושה? עכשיו, זאת לא מורה שיש לה איזו כוונה לשבור ילדות בכיתה א'. [00:49:10] Speaker B: חד משמעית לא. [00:49:12] Speaker A: ובכל זאת, הנה האמירה, והנה הילדה, והנה מה שהיא עושה, האמירה הזאת. זה הדבר שצריך לשים אליו לב. [00:49:20] Speaker B: וכל האמירות האלה משפיעות על תחושת המסוגלות של הילד? זה מזכיר לי את השיר של שלומית כהן אסיף, השיר שנקרא גובה החלום, אני יודעת שהוא שיר מאוד מאוד מוכר, אבל כל פעם שאני נתקלת בו אני מוצאת בו עוד משמעויות. פרפר בן יום שאל פרפר בן יומיים עד איזה גובה עפות הכנפיים. ענה פרפר בן יומיים לפרפר בן יום גובה הכנפיים וגובה החלום. אנחנו צריכים לייצר לילדים את החלומות הכי גבוהים, לתת להם את כל ההזדמנויות הכי משמעותיות, להנגיש להם את הידע במובן הרחב שאת התייחסת אליו קודם, כדי לאפשר להם בסופו של דבר לחלום. [00:50:00] Speaker A: נכון. אנחנו אפילו לא צריכים לייצר להם את החלומות, אנחנו צריכים פשוט לאפשר להם לחלום. ילדים יודעים לחלום בגיל מסוים. ולאט לאט החלומות שלהם מתכסים מכל מיני שכבות של אבק, של כן, אבל זה אני לא יכול, כן, אבל זה... סתם, אני גדלתי בנגב. ותמיד חלמתי, לא יודעת, לעשות גלישת גלים. או לרקוד ולשיר אלבמות של אפסטיגלים. זה לא היה בעסק ידי בשום שלב בחיים שלי. [00:50:29] Speaker B: היום את גולשת? [00:50:30] Speaker A: לא, אבל אלה חלומות שנקברו להם. תראי, אז היה לי את המשקל הנכון. [00:50:36] Speaker B: זה היה... אז עכשיו, מה היו החלומות שלי? אני פשוט גיליתי שהם פחות מתאימים לי כשגדלתי. אני רוצה לחזור למחנכות. אתם הבנו את המורכבות של החברה, הבנו את המורכבות של מערכת החינוך. חשוב שוב להדגיש, כמו שאמרת, מורים ומורות מגיעים למערכת בתחושה של שליחות עם הרבה מאוד אהבה. השחיקה קורית מהרבה מאוד גורמים שאנחנו מודעים אליהם בחלקם, ובחלקם קצת פחות. כנראה שגם את הקול של המורים אנחנו לא נותנים מספיק, ואני מבינה שזה חלק מהדבר המשמעותי שאתם... עושים כחלק מקהילות המחנכות, איך מחנכת כיתה צריכה להתנהל אחרת בתוך התהליך הזה. זאת אומרת, מה הציפייה שלכם בסופו של דבר מאותה מחנכת שעוברת אתכם את ההכשרה הזאת? אני חושבת על המורים, המורות שמקשיבים לנו היום ואומרים, אוקיי, הבאנו את הודעה, צריך להרכיב משקפיים, אבל אני נכנסת עכשיו לכיתה, בואו תעזרו לי, לעשות משהו אחר גם עבור הילדים, אבל גם עבור עצמי. מה זה הדבר האחר הזה שאנחנו רוצים שיקרה? [00:51:42] Speaker A: זו שאלה ממש טובה, כי זה באמת הדבר שמחנכת רוצה להבין מה אני עושה עם זה מחר בבוקר. [00:51:49] Speaker B: אין שואלות את זה? [00:51:50] Speaker A: אין שואלות, אוקיי. מה אני עושה עם זה מחר בבוקר? הצלחת להטריד אותי. הצלחת להפריע את מנוחתי ואת שלוותי. עכשיו מה אני עושה? [00:51:58] Speaker B: אני אגיד עוד דבר לפני שאת אומרת, משפט שאני חוזרת עליו הרבה, ואני מניחה שזה, גם אם זה לא נאמר במפורש, קודם כול, אני כמורה, הדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה להבין שזה חלק מהתפקיד שלי והעבודה שלי, זה לא עבודה נוספת. זו עבודה המהותית שלי. [00:52:13] Speaker A: ממש, כן, לגמרי ככה, ממש ככה. זו העבודה המהותית שלי, היא העבודה החשובה ביותר שלי, לפני הוראת אפילו השפה, שהיא סופר סופר מרכזית, אבל אם לא יקרה חינוך בתוך הדבר הזה, אז כאילו אנחנו משמיטים את החלק הערי. ואני חושבת שכשמחנכות שואלות רגע, אוקיי, מה אני עושה מחר בבוקר, אז שוב, יש לזה שתי תשובות, בסדר? לפחות שתיים. אחת זה שרגע אנחנו מוציאים מחנכות שחושבות, שהצלחנו להרער, שיש לזה משמעות, שהצלחנו רגע להחזיר אותן לתהליך של חשיבה שהן כבר לא על אוטומט, שהם לא באינירציה של לעשות מה שכולם עושים ולעשות מה שצריך ולעשות בעייפות. [00:52:54] Speaker B: חיברת אותם אל עצמם, אל הבית שלהם. [00:52:55] Speaker A: נכון, חיברת אותם אל הלמה שלהם. [00:52:58] Speaker B: אל הלמה שלהם. [00:52:59] Speaker A: נכון. אבל הדבר השני זה רגע שאנחנו באמת שמים את הגש על הפרקטיקות. אנחנו עכשיו ניקח... שמענו את מה ששמענו, והרכבנו את המשקפיים החברתיים, ובואו נראה איזה פרקטיקות יש למחנכות כיתה מרכזיות, שאין מעלות, אגב. כל בית ספר מעלה פרקטיקות קצת אחרות, לפי מה שעכשיו מטריד אותן מאוד, ולאורך השנה זה מתהווה ומשתנה. ואז... עכשיו אנחנו לקראת ישיבה פדגוגית, בסדר? איך אני עושה עכשיו את הישיבה הפדגוגית אחרת? אם קשה להם לחשוב לבד, אנחנו מייצרים רגע איזו קבוצה של חשיבה על הסיפור הזה. איך בישיבה הפדגוגית אני לא נותנת לדעות הקדומות שלי ולכל מיני דברים שחשבתי לילד, וכל מיני דברים שמאוד הכעיסו אותי בו, וזה שהוא זרק עליי כיסא שלשום. [00:53:46] Speaker B: אני משתדלת לו לתת. [00:53:48] Speaker A: כן, איך אני עושה דברים אחרת? אני משתדלת לא לתת, ברור, כי זה בסוף אנחנו לחלוטין בנות אדם, הדברים משפיעים עלינו, כמו על כולם, אבל איך אני עכשיו לוקחת את המקום המקצועי שלי? ואומרת, אוקיי, נפגעתי, כאב לי, אמרתי, רגע, השקעתי בילד הזה והוא זרק עליי כיסא, השקעתי בילד הזה והוא זלזל בי, ועכשיו, הנה, יש ישיבה פדגוגית, אז הוא יהיה כאן, הוא ילך לשם, יש פה איזה מקום שיחלטות, רגע, אבל אני יש את מקצוע, אני מקצוענית. [00:54:17] Speaker B: אני לא רק פדגוגית, אני פסיכופדגוגית. [00:54:20] Speaker A: אני פסיכופדגוגית, אני... אני חושבת שהפדגוגית הזה, הוא אפילו יותר חזק מהפסיכופדגוגית. בעיניי חינוך, יש לו משמעות בהקשר הברי של ההתפתחות. [00:54:32] Speaker B: זאת אומרת שהפסיכומיותה, הפדגוגיה מייתר את הצורך להשתמש במילה פסיכו. [00:54:36] Speaker A: לדעתי כן. על אף שהעולם הולך לכיוון אחר. [00:54:39] Speaker B: אני אחשוב על זה. [00:54:41] Speaker A: הולך לכיוונים אחרים, אני יודעת, אבל לדעתי, כן, לדעתי, צריך לתת הרבה הרבה יותר כוח לחינוך. ואז אנחנו פחות נצטרך את הטיפול, וזה יישאר בקצוות. [00:54:51] Speaker B: אבל כשאני אומרת פסיכולוגיה, אני מתכוונת להיבטים, השילוב ההיבטים הרגשיים החברתיים, התודעתיים בתוך הפדגוגיה, זאת הכוונה. [00:54:59] Speaker A: זה ממש פדגוגיה, כי זה תורת החינוך. כשאת מדברת על חינוך, את מדברת על ילד מלא, שלם, יש לו רגשות ויש לו רצונות ויש לו חלומות, ויש לו קשיים והתנהגויות והורים, כל הדבר שם. [00:55:12] Speaker B: מה שיפה בפרקים האלה, שכל פרק ופרק שולח אותי לחשיבה מחודשת. אז עכשיו קיבלתי עוד שיעורי בית לחשיבה. ושוב, אני מאוד אוהבת שירה, אז אני מקשיבה לך ואני חושבת על המורים בהקשר האישי שלהם. ואני זכרת בשיר, עוד אחד השירים שאני מאוד מאוד אוהבת, ותוך כדי חיפשתי, שיר של יהודה מיכאי מתוך הספר שלו, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקד. שיר [00:55:58] Speaker A: מדהים. אני מרגישה שבהקשר הזה כל ישראל חברים, הוא הבית המקצועי שלפחות אני, מצאתי בו את המקום לעשות את הדבר הזה. [00:56:14] Speaker B: הבית המקצועי שמזכיר לנו את הבית. [00:56:16] Speaker A: ממש ככה. ואם דיברתי קודם על תהליכים מקבילים, אז זה בדיוק המקום. גם אנחנו כמנהלות בתוך כל ישראל חברים, חזרנו לסבתות שלנו ועוצמנו כלפים של האמירות שלהם, ולבתים שלנו ולמסורות שלנו, ואנחנו מביאים חוגגים מסורות שלנו מהבתים שלנו שם. ומבינים את המשמעות, מרגישים אותה עמוק, את המשמעות של זה, ואנחנו רוצים שכל מחניך תרגיש את זה גם, שאנחנו רואים אותה עם כל המשמעות של זה, עם כל הפשר שהיא נותנת לבית שלה ולהיסטוריה ולמשפחה שלה, ושהיא תיקח את זה אחר כך גם לתלמידים שלה ולהורים שהיא מלווה. [00:56:55] Speaker B: אני מקשיבה לך, ואני מדי פעם משלבת את סיפורי האישי, ואת מדברת על המורים, ואני חושבת על הסבתא. אתמול עונה לי נכל חדש. [00:57:06] Speaker A: וואו, מזל טוב. [00:57:08] Speaker B: תודה, וזה מאוד מרגיש. ואני שואלת את עצמי, מה התפקיד שלי בלייצר עבורות הזהות? מדברים הרבה מאוד בפרקים האלה על הסבתא. פתאום אני מרגישה שכובד האחריות עליי הוא מאוד גדול גם בלהעביר איזושהי מסורת ואיזושהי זהות. אנחנו לקראת סיום ממש, וזה היה מרתק, ואני אשמח אם תגידי, תסכמים באיזשהו הגד מפתח מבחינתך. אני קוראת את זה הרבה פעמים במשפט הזהב. מה הדבר העיקרי, המסר העיקרי שאת רוצה שהמאזינים והמאזינות שלנו ייצאו מהפרק הזה? [00:57:42] Speaker A: אני חושבת שאולי המסר המרכזי והכי חשוב מבחינתי זה שאין מתכונים קלים לחינוך. זה דרך ארוכה, זה מסע, אבל אם יש משהו שבאמת אני רוצה שיקחו מהשיחה הזאת, זה שלאנשי חינוך יש את הזכות האלוהית לבחור מה יקרה בקופסה הצבעונית הזאת. לאן הן לוקחות את הדבר הזה, נשות חינוך? האם ליצירה ושעתוק של פערים? בין אם בכוונה או לא בכוונה, אני מאמינה שאין כוונה שם, אבל אם אני לא שמה לב, אז זה קורה בלאב, אחי, או... ולהפסיק רגע את שיעתוק הפערים. לייצר באמת שוויון הזדמנויות. הזדמנויות פתוחות ושוות לכולם להצליח. זה הדבר הכי חשוב בעיניי והתפקיד הכי חשוב של מערכת החינוך בישראל היום. [00:58:27] Speaker B: ובכוחינו יש. [00:58:29] Speaker A: לחלוטין, ויש לנו מחנכות מדהימות, ויש לנו עם מי לעבוד, וצריך רק לתת להם את את הרוח ואת האפשרות, ה... ואני מאמינה ממש. [00:58:39] Speaker B: תודה רבה, פנינה. זה היה מרתק ומעורר מחשבה. [00:58:43] Speaker A: תודה רבה לך. [00:58:45] Speaker B: ולפני שנסיים, חשוב לי להזכיר לכם ולכן שאוגנות כמו גם מחלה מתקיימות בראש ובראשונה בתוך הכיתה. והמשב הכי חשוב, הכי יקר, הכי משמעותי במערכת החינוך, הם אמורים ואמורות, ושוט ההוראה שלהם. תודה לכאנה ללוש, מנהלת האגף לחינוך יסודי, על ראיית ההוגנות כערך מרכזי בחינוך, ותודה לכל צוות מתח. ותודה לכם, מאזינות ומאזינים, שהצטרפתם לעוד פרק של החלה למעשה. כל החומרים על הוגנות בחינוך מחכים לכם בתיאור הפרק. ניפגש בפרק הבא. להתראות.